איך המטריאליזם הפך לאתוס של תקווה בקרב רפורמטורים יהודיים

אליהו שטרן הוא מרצה מן המניין להיסטוריה יהודית אינטלקטואלית ותרבותית מודרנית באוניברסיטת ייל שבקונטיקט. ספרו האחרון הוא (https://yalebooks.yale.edu/book/9780300221800/jewish-materialism) (המטריאליזם היהודי: המהפכה האינטלקטואלית של שנות ה-70 במאה ה-19), 2018. הופיע במגזין (https://aeon.co/ideas/how-materialism-became-an-ethos-of-hope-for-jewish-reformers), עברית: שלמה אדם. “היה אדם בביתך ויהודי בביתך” היתה עצה נפוצה שיהודים ליברלים הרבו להעניק לאחיהם לדת במאה ה-19. הם הימרו על כך שאם היהודי יקיים את יהדותו בצנעה ובהסתר, הוא יוכל להיות ככל האזרחים, לעסוק במקצועו ולזכות בגישה שוויונית למשאבים החומריים הזמינים לחברה כולה. באותם ימים היה צריך להיאבק בשפע של דעות קדומות נוצריות שהתגלמו בדימויים של תאוות-בצע וחומרנות יהודית, כמו אגרופו הקפוץ של שיילוק וזקנו של רוטשילד השזור בצורת נחשים. ההנחה היתה שאם היהודים יצליחו להשתלב במסגרות הרוחניות שהציבה האליטה האירופית הפרוטסטנטית, הם יזכו בציבור הרחב ליחס של קבלה, או לכל הפחות סובלנות, כצרפתיים, גרמניים או אנגליים. להלכה, רעיון משכנע; למעשה, בעסקה הזו נטמנו זרעיה של אנטישמיות אלימה וקשה ומזרח אירופה הזכירה שוב ושוב ליהודים שלא משנה עד כמה יתאמצו להיראות “כמו כולם”, גופם יהיה תמיד מצולק בסימן יהדותם. בשנות ה-70 של המאה ה-19 עברה יהדות אירופה מהפכה אינטלקטואלית. בערך אז, קבוצה קיצונית של יהודים רוסיים החלה לזהות את היהדות עם המטריאליזם ולפתח תאוריות סביב מה שכינו – ברוסית, בגרמנית, ביידיש או בעברית – ההיבטים ה”חומריים” של היקום (מַטריַאלני, מַטריֵיל, גשמי, חומרי). עבור יהודים רבים באותה תקופה, ה”מטריאליזם” היה השקפת-עולם שהבליטה רעיונות ואמונות יהודיים חבויים בנוגע לעולם הממשי. המטריאליסטים טענו שתיאוריה של יהדות, המוגדרת על פי יחסם של היהודים לאדמה, לעבודה ולגוף, התקיימה תמיד במצב רדום בספרות היהודית – בטקסטים חסידיים, בתנ”ך, בפילוסופיה של שפינוזה – וכי כעת ניתן לזהותה בבירור ולתארה במלואה. הייחוד היהודי התבסס מאז ומתמיד על הבדלים היסטוריים-כלכליים מובהקים בין היהודים לאחרים. מה שייחד את היהודים היה דינמיקה סוציו-אקונומית מסוימת שהבדילה אותם משכניהם. המהפכנים היהודיים ברוסיה של שנות ה-70 במאה ה-19, שאימצו לחיקם את רעיון המטריאליזם, חלקו כמה הנחות-יסוד מרכזיות. כולם דחו את הגישה לפיה היהדות מבוססת על תיאוריות מטפיזיות מופשטות (הסכולסטיקה), על טקסיות (החסידיות), על לימוד (המתנגדים או הליטאים) ועל המוסר וההגיון (הנאורות). היהדות איננה דת כמו הפרוטסטנטיות, אלא מין דבר שקשור לגוף ומובע ביחסים עם האדמה, העבודה והמשאבים. המטריאליסטים גם הפסיקו לקוות שהמדינה תספק להם הגנה והבטחה לרווחה כלכלית; ולבסוף, הם כבר לא האמינו שההיסטוריה נעה בכיוון חיובי. היהודים יכולים לחיות ברוסיה לנצח נצחים, ועדיין לא לראות שיפור מבחינת זכויות והזדמנויות. לפיכך, רק אם היהודים יתבעו באסרטיביות חזקה על העולם הגשמי, זה עשוי להבטיח להם הגנה ונתח הוגן ושוויוני במשאבים. במהרה החל המטריאליזם היהודי להיראות בקרב יהודי מערב-אירופה שחיו באנגליה ובגרמניה. ב-1921, טען האנרכיסט הגרמני גוסטב לנדאואר, לא לגמרי בצחוק, שמה שמבדיל “את היהודי המודרני וה’מודע’ מהגרמני, הוא שכאשר האחרון כותב על… שימור אנרגיה,… הוא כותב על שימור אנרגיה, אך כשהיהודי המודע ליהדותו כותב על שימור האנרגיה, הוא כותב על שימור האנרגיה וגם על שימור היהדות.” (ההדגשה שלי). בסופו של דבר היו מי שראו בעצמם, כמו האנגלי ישראל זנגוויל, דבקים ב”דת של סירים ומחבתות”, ולעומתם אחרים שזיהו את היהדות כאמונה המבוססת על “בייגל ולקס”. במהלך המאה ה-20 נטו היהודים יותר ויותר להאמין ש”אין שום דבר רוחני העומד בפני עצמו… כל דבר רוחני נזקק לאיזה בסיס חומרי הכרחי.” המטריאליסטים היהודיים זכו ליחס של תיעוב לא רק מצד ליברלים מסורים אלא גם מצד “מגיני הדת”. משה לייב ליליינבלום, מי שעתיד יהיה להקים את התנועה הציונית ברוסיה, כתב אוטוביוגרפיה ובה תיאר את לימודיו בישיבה בנעוריו כחווייה של אוננות בלתי-פוסקת, ועל כך הוחרם בידי רבנים וראשי קהילה שאילצו אותו לברוח מעיר מולדתו מחשש לחייו. המהפכנית-לעתיד הרוסיה חסיה שוֹר ממוֹהילֶב ספגה מתושבי עירה מטח אבנים וקיתונות לעג על כי הלכה שלובת-ידיים בשבת עם חברהּ, הסוציאליסט אליעזר צוקרמן: הרבנים מחו נמרצות על חוצפתם של שני הצעירים שמעזים לגעת זה בזה בפומבי. המטריאליסטים היהודיים נודו כמתבלטים, חריגים חברתיים, עושי-צרות וכמובן, כמי שמספקים לשונאי היהודים תירוצים לעידוד האנטישמיות. אבל המרדנות החברתית של המטריאליסטים היהודיים שיקפה זהות יהודית מסוג חדש באורח קיצוני, כזו שמתמקדת בגוף ובעולם הגשמי. הגוף היהודי שהם ראו לנגד עיניהם יהיה מנוגד הן לזה של לומד התורה המגובנן המסורתי שאיננו מסוגל לפרנס את משפחתו, והן לזה של הזכר הגוי השרירי שמרצו מכוון לכיבוש העולם הגשמי ולשליטה בו. הגוף היהודי החדש יחושל בדמות האישה היהודיה המסורתית והחסונה שדואגת לרווחתו החומרית של ביתה, בעוד בעלה מסתופף באוהלה של תורה: הדאגה להיבטי הקיום החומריים תביא לכך שצרכי היהודים ורצונותיהם יצטיירו מעתה כמאפיין החשוב ביותר של היהדות. הזהות היהודית החומרנית הכינה את הקרקע למעורבותם של יהודים בפוליטיקה של המאה ה-20: הציונות, הבוֹנדיזם (תנועת הלייבור היהודית), התנועה למען זכויות המיעוטים וצורות יהודיות של קומוניזם יצאו כולן מנקודת-הנחה שהמבנה המארגן של הזהות היהודית הוא הגוף היהודי, ולא היהדות של השכינה או הלב. המטריאליזם היהודי הפך את היהודים לפוליטיים מבלי שהיתה להם מדינה משלהם או אף אזרחות בארצות מושבם. למרות שרעיון הגוף היהודי כמקום משכנה של זהות קולקטיבית ייחשב תמיד למפוקפק במערב אירופה, הוא ייעשה בכל זאת ליסודה של זהות יהודית ממין חדש, שאותה רואים בעיקר בישראל ובארצות הברית. העולים החדשים שבאו לפלשתינה בראשית המאה ראו בציון את מימושו של המטריאליזם כפי שזה נחזה לראשונה בשנות ה-70 של המאה ה-19. תלמידי בן בורוכוב המרקסיסטי כמו גם מנהיגיה העתידיים של ישראל, יצחק בן-צבי ודויד בן-גוריון, ראו בפלשתינה מענה למשבר המזלג והסכין (ביטוי שתיאר בתמציתיות את הקשיים הכלכליים של יהודי רוסיה בשנות ה-70 ההן) לפי התיאוריה שניסח במקור המטריאליסט היהודי אהרון שמואל ליברמן בשנות ה-70 של המאה ה-19. הם ראו לנגד עיניהם יהודי מסוג חדש – החלוץ – אשר קשור לעולם הגשמי. בתיאורו של המשורר הציוני איש המאה ה-20 והיהודי החסיד בעברו, אברהם שלונסקי, החלוצים יהוו את התגלמות הרעיון ש”הָאָדָם בָּשָֹר הוּא, וְהוּא עָמֵל פּׂה בַּקּׂדֶשׁ, – וְלָאְַדָמָה – לֶחֶם.”1 – עַם הספר הפך עתה לעם העבודה, האדמה והגוף. בארה”ב, יהודי מזרח-אירופה הקימו ארגונים גדולים שנועדו להגן על הגוף היהודי ולספק במה שמעליה יוכלו יהודים להתבטא כמיעוט אתני בעל צביון מובהק בציבור האמריקני. מהמשוררת אֶמה לזרוּס, הרב האמריקאי מרדכי קפלן ועד לפילוסוף הוראס קאלן, יהודי אמריקה של ראשית המאה ה-20 הגו תכניות פוליטיות והקימו ארגונים בהתבסס על ההיבטים הגשמיים של החיים היהודיים. המטריאליזם היהודי נותר המרכיב המעצב של עיקר הזהות היהודית-אמריקנית. בעקבות מלחמת העולם השניה, זרם נוסף של מהגרים יהודיים מארצות רוסיה יצר סוג חדש של ספרות אמריקנית שמעלה על נס את הגוף היהודי. יש להניח שהסופר האמריקני המנוח פיליפ רות’ שמע רק כמעומעם את השם “משה ליליינבלום”. אבל ליליינבלום היה זה שהביא לעולם את הסוגה של היהודי עם ההורים השתלטניים, הציפיות החברתיות הבלתי-מציאותיות, ההתנסויות המיניות הכושלות, הרבנים המטופשים, בתי-הכנסת שירדו מנכסיהם והשרלטנים יראי-השמיים, הכל בנרטיב אחד העוסק באוננות. בין אם רות’ ידע זאת או לא, כשכתב את ספרו מה מעיק על פורטנוי (1969), הוא המשיך את המסורת שניסח לראשונה ליליינבלום מאה שנה לפניו. רות’ מתח את מחוייבותו זו עד לקבר, כשנפטר ב-22 למאי 2018. רב-אמן זה בכתיבה האמריקנית של שלהי המאה ה-20 אמנם ביקש להיטמן בחברת יהודים, אבל אסר במפורש על קיום טקסים יהודיים כלשהם בהלווייתו. נאמר שבקשתו האחרונה נבעה מרצונו “שיהיה לו מישהו לשוחח עימו”. גופתו לא נזקקה לשבחים מפיו של רבי, או ל”קדיש” או מזמור כלשהם שיכשירו אותה; היא היתה פשוט יהודית – לא יותר ולא פחות. למען האמת, היה זה סיום הולם לחיי מטריאליסט יהודי. [1] “יזרעאל”, בגלגל 1927 !(https://metrics.aeon.co/count/27d249a6-7c0a-4eb7-9d54-e9c4ec169ee2.gif)