14 טיעונים

אחת התופעות הנפוצות בוויכוחים עם דתיים, בפרט מול מחזירים בתשובה מקצועיים, היא שהמאמין מעלה בלהט טיעון, שאת מרגישה שמשהו בו לא בסדר, אבל מתקשה לשים את האצבע על הנקודה שבה בדיוק נמצאת השגיאה. הרבה פעמים הדמגוגיה, ערפול המושגים והתחכום הלשוני מחפים על עליבות הטיעון העירום לכשעצמו. על מנת להתמודד עם התופעה, ערכתי (בהשראת קרל סייגן המנוח) רשימה של ארבע עשרה סוגי פסוידו טיעונים, שכמעט כל טענה דתית מופרכת על ידי לפחות אחד מהם. והרי הרשימה:

1. טיעון לגופו של אדם, ולא לגופו של עניין. לדוגמא, רבים מן המחזירים בתשובה המתמודדים מול ספריו וטיעוניו של ריצ’רד דוקינס, מציינים את העובדה (הלא לגמרי נכונה) שהוא תמך בפלסטינים בעזה בזמן מבצע עופרת יצוקה. מיותר לציין שאין לכך שום משמעות לגבי תגליותיו והידע שלו בביולוגיה, דעותיו על אמונה ודת, ואין זה מסגיר את מלוא תפיסת העולם הפוליטית שלו.
2. טיעון על בסיס סמכות. תופעה זו מוכרת מאד בעיקר במגזר החרדי, ששם נפוצה מאד התופעה שבחור צעיר שמעט נפקחו עיניו מגיע אל הרב עם שאלות קשות על האמונה, אבל במקום לזכות לתשובה עניינית, התשובה שהוא מקבל היא משהו כמו: נראה לך שאתה יותר חכם מהרמב”ם/ הגאון מוילנא/ החזון איש? נראה לך שיש שאלה שהוא לא חשב עליה? ואתה רואה שלמרות זאת הוא נשאר מאמין אדוק. לרבים מאד התשובה הזו אכן מספיקה. תופעה זו קיימת גם במגזר הכללי, ששם הרבה מהוויכוחים סביב אתאיזם הם פחות על העניין עצמו ויותר על השאלה האם באמת איינשטיין/ סטיבן הוקינג הוא אתאיסט. ניתן כמובן לגשת את לטיעון הזה ממקום רציונלי, ולומר שאם אדם חכם כמו הרמב”ם היה אדם מאמין כנראה שהיו לו תשובות לשאלות, אבל בדרך כלל השימוש טענה פונה יותר לרגש של השואל מתוך מטרה להשתיק את המחשבה העצמאית אל מול מקור סמכות.
3. טיעון התוצאות השליליות. למשל: אם בני אדם לא יאמינו באלוהים אז החברה תקרוס, כי כולם ירצחו ויגנבו וכולי. גם אם הקשקוש הזה היה נכון, אין לו שום משמעות בדיון על עצם השאלה על קיומו של האל.
4. הסתמכות על חוסר ידיעה, כאילו כל מה שלא הופרך נכון באופן וודאי. למשל בדרישה: תוכיח לי שאין אלוהים! גם אם נניח שאי אפשר להוכיח שאין אלוהים (ולדעתי זה כן אפשרי), אין בכך הוכחה להימצאותו של אלוהים, לפחות לא יותר מאשר הוכחה לקיומם של פיות, ספינקסים, חדי קרן, וקנקן התה המעופף של ברטרנד ראסל.
5. הסתמכות על מסתורין. לדוגמא: איך אל רחום וחנון איפשר את השואה, את מחלת הסרטן, את כל הסבל האנושי? התשובה היא: נסתרות דרכי האל. כמובן שמשחקי מילים ופיזור ערפל הם לא באמת תשובה.
6. הנחות מוקדמות. למשל: ללא אלוהים לא ניתן למצוא משמעות לחיים. בדרך כלל הדובר משוכנע באמירתו, אבל שוכח שהכרזה כזו בעצמה דורשת הוכחה, והיא לא א-פריורית ומובנת מאליה.
7. העדפת התצפיות הנוחות. לדוגמא: הוא ניצל מהסרטן רק בזכות התפילות/הברכה מהרבי/ הפתק בכותל/ נתינת הצדקה. הדובר בדרך כלל מדבר מתוך חוויה אישית, אבל מתעלם מכל אלפי חולי הסרטן שכל האמצעים הללו לא ממש עזרו להם להירפא. ההתעלמות מהסטטיסטיקה היא אבן יסוד של כל הטענות הדתיות לקיום ניסים.
8. חוסר עקביות. כל מאמין נוקט בנוגע לאמונה שלו ברמה אחרת לגמרי של הוכחות מאשר לעניינים אחרים בחייו. למשל: לא מעט מאמינים מעלים את הטיעון האונטולוגי (אם אני מסוגל לדמיין יש כליל שלמות הוא קיים בהכרח, כי אם הוא לא קיים זה יפגום בשלמותו) כהוכחה ניצחת לקיום האל, אבל הם לעולם לא ילוו לאדם לא מוכר מאה שקל על בסיס התפלספות פילוסופית מהסוג הזה.
9. מסקנות שלא בהכרח נובעות מהטיעון. למשל: שרידת העם היהודי לאורך ההיסטוריה היא הוכחה לקיום האל. כמובן שטענה זו היא שטחית ומתעלמת מגורמים רבים ונוספים שיש להביא בחשבון כאשר אנו דנים על קיומו ההיסטורי של עם.
10. שאלות חסרות משמעות. לדוגמא: אם אין אל, איך תסביר את העובדה של קיום המושג נצח בראשנו. אין לשאלה שום משמעות, אבל היא בהחלט נשמעת מרשימה.
11. ראיית הכל בשחור - לבן. לדוגמא: המדע מודה שאינו יכול להסביר בדיוק את היווצרות התודעה, אז זו הוכחה שדארווין טעה, והבריאה התרחשה כמסופר בספר בראשית. אין צורך להסביר למה זה קשקוש, שכוחו הפסיכולוגי נובע מן הצורך שלנו כבני אדם בסיפורים מושלמים, וקשה לנו לקבל אי ודאות.
12. בלבול בין התאמה לסיבה. לדוגמא: בקיץ כאשר הנשים לא מתלבשות בצניעות יש יותר מלחמות. זו כמובן לא סיבה, אלא מתאם. הסיבות שמלחמות הקורות בדרך כלל בקיץ הן שונות לחלוטין.
13. הבאה לאבסורד. הצגת עמדות באופן שקרי כך שיישמעו אבסורדיות. דוגמא שכיחה מאד: המדע אומר שבני אדם, על המורכבות המדהימה שלהם, התפתחו במקרה! טענה זו היא כמובן שטות מוחלטת שמתעלמת מעיקרון של תיאוריית הברירה הטבעית.
14. העלמת ראיות. שקרים פשוטים: אין הוכחות לאבולוציה, אין סתירות בתנ”ך, כל המדע כבר רמוז בתורה… אין צורך להרחיב.

אני רוצה להדגיש שארבע עשרה סוגי הטענות שמניתי אינם קשורים בהכרח לדת, ובלא מעט פעמים נעשה בהם שימוש הפוך. הנה דוגמא שהייתי רוצה להרחיב עליה מעט: הטיעון השחוק להחריד ‘איפה אלוהים היה בשואה’, הוא דוגמא קלאסית לכשל מסוג 9. עובדת התרחשותה של השואה לא מוכיחה בשום צורה שאלוהים לא קיים. אין שום הבדל מהותי בין ילד שנטרקה לו דלת על האצבע לבין השואה מבחינת השאלה הגאונית ‘אם יש אל כל יכול שהוא במקרה יצור נחמד למה הוא איפשר לזה להתרחש’. התנ”ך, למי שמכיר, מלא בתיאורי זוועה מחרידים על מה האל מתכנן עבורנו. רק טעימה: “יכה יהוה בשחפת ובקדחת ובדלקת ובחרחור (מה זה?) ובחרב ובשדפון ובירקון (רק זה לא) ורדפוך עד אבדך”, וככה זה ממשיך לאורך פרקים גדושים של קללות מחרידות שמוכיחות שמשה יכל לעשות בקלות הסבת מקצוע לנהג מונית. אין בשום מקום התחייבות שהעולם יהיה פיקניק, אפילו מחברי או עורכי התנ”ך הבינו שים נקרע, נחש מדבר ומלא קולות וברקים זה סבבה, אבל למכור לאנשים שהעולם טוב זה פשוט לא יעבוד. למעשה, שאלת הרוע או מה שמכונה בשפתנו המתנשאת “תיאודיציה” (הצדקת האל) היא ישנה ועתיקה עם זקן באורך שלושה מטרים, התנ”ך בעצמו עוסק בה למשל בספר ירמיהו (רצוי להביא דוגמא), תהילים פה ושם, וכמובן כל ספר איוב . לפי מדרשי חז”ל בשני החורבנות של בתי המקדש מתו יהודים רבים , כולל צדיקים למיניהם, ככה שהשואה, למרות הקושי הרגשי, היא באמת לא אירוע שמעורר טענה חדשה נגד הדת מבחינה רציונלית, ומי שללא השואה חשב שאלוהים הוא דווקא סבבה, כנראה שיחק איקס עיגול בשיעורי היסטוריה. לסיכום, הטיות קוגניטיביות הם משהו שמוטבע בנו כיצורים שעד לפני פרק זמן לא ארוך במונחים אבולוציוניים, חשיבה בכלל, וחשיבה לוגית וקוהרנטית בפרט, לא ממש הייתה הצד החזק שלנו. אבל בדת יש משהו מעצם מהותה שגורם למאמיניה ליפול בכשלים מעין אלו הרבה יותר, ולו משום שהיא מחזירה אותם מבחינת החשיבה האנושית אל מקום שבו באמת עדיין לא ממש ידענו איך להשתמש במתנת המודעות וההבנה שנפלה עלינו, ולכן דווקא בוויכוחים סביב הדת צריך יותר מבכל הקשר אחר לבדוק היטב האם אנו מנהלים דיון אמיתי, או מכלים את זמננו לשווא בניסיון להלחם באויב שכלי מדומה.