על השואה, טבח עולמי והשלכות הטראומה

בפריקונומיקס מתאר סטיבן לוויט את סיפור חייהם של שני ילדים לאב מתעלל: אחד הפך להיות פרופסור בהארוורד, והשני הפך לרוצח סדרתי. כששאלו אותם איך הפכו לכאלה, שניהם ענו את אותה תשובה: “עם אבא כזה, איזו ברירה הייתה לי?” כמו בטראומה אישית, כך גם בטראומה לאומית. למאורע היסטורי אף פעם לא יהיה לקח אפשרי אחד ולא תהיה תגובה אפשרית אחת, חברות שונות ואנשים שונים יכולים להגיב אחרת לגמרי לאותו מאורע היסטורי: גם טראומה לאומית יכולה להוביל לבנייה ולשיקום ויכולה להוביל להרס עצמי. לאחר הטבח ברואנדה ב-1994, 800,000 נרצחים בשלושה חודשים (כנראה רצח העם המזוויע מאז סיום מלחמת העולם השניה), נשיא רואנדה, פול קגאמה, החליט שסליחה היא בחירה אפקטיבית יותר מנקמה, ארגן ‘סולחה’ המונית (גוצ’צ’ה) וחנן את רוב הרוצחים. לנו, בעיניים מזרח תיכוניות זה נשמע הזוי, אבל השורה התחתונה היא שקגאמה הפך את רואנדה לאחת המדינות המשגשגות באפריקה. תגובה אפשרית אחרת היא להחליט שלקח השואה צריך להיות אוניברסאלי וקוסמופוליטי. מי שיבחר בכיוון הזה, יתמוך במלחמה נגד כל צורה של גזענות ודמוניזציה ויחליט שאסור להתייחס לשואה בניתוק לזוועות אחרות. אופציה שלישית היא להתייחס לשואה כ”פלנטה אחרת”. על פי גישתה של גולדה מאיר: “אחרי אושוויץ מותר לנו לעשות הכול ולאיש אין זכות לבקר אותנו”. לפי אותה השקפה, הלקח מהשואה צריך להיות פרטיקולרי: לוודא שדבר כזה לעולם לא יקרה לנו. ולשם כך, צריך כמובן לבנות צבא חזק, מדינה חזקה וכולי. חשוב לציין, שהבחירה של ניצולי השואה לאחר השואה הייתה בחירה מובהקת שלא להיכנע לייאוש ולנקוט בדרך של שיקום ובנייה. העובדה ששלוש שנים לאחר רצח העם הנורא בהיסטוריה הצלחנו להקים מדינה בתנאים קשים ובאזור עוין היא הישג היסטורי יוצא דופן, אולי סיפור ההצלחה הגדול ביותר במאה ה-20. יחד עם זאת, מאז ועד היום, ממשלות ישראל, רובן ככולן, שינו כיוון, בחרו בגישה פרטיקולרית במובהק,שלא לומר אתנוצנטרית, והחליטו לעשות שימוש, לפעמים אינסטרומנטלי בשואה כדי לקדם ערכים מיליטריסטים וסגירות. אפשר לראות את זה בהרבה מאוד מקומות. למשל בחינוך, כדי להבין רציונל של תכנית לימודים צריך לשאול לא רק מה נכלל בתוכה, אלא גם מה לא נכלל בתוכה. קוראים לזה ‘קוריקולום חסר’- מידע חשוב שאי הכללתו מהווה אמירה ברורה. אז מה לא מלמדים בישראל? לא מלמדים על שום ג’נוסייד או רצח עם פרט לשואה היהודית. לא בתיכונים ולא בחטיבת ביניים, לא בממלכתי דתי ולא בממלכתי חילוני. זו החלטה ברורה. זה לא שאנשים לא ניסו לשנות את זה: ב-1995 נפסלה תכנית לימודים ניסיונית של יאיר אורון “השמדת עם במאה ה20” שעסקה ב-170 מיליון הנרצחים במעשי הג’נוסייד באותה המאה. ההצעה כמובן נפסלה על הסף. הרציונל החינוכי כאן הוא ברור. ישראל תופסת את השואה כ”פלנטה אחרת”, וככזו, אסור להציג אותה במקביל ולצד אירועים היסטוריים אחרים בשל הייחודיות שלה. אפשר לראות גם את דעת הקהל: בדיוק לפני שנה, בערב יום השואה, האלוף גולן נשא נאום עם אופי אוניברסלי. הנאום הזה עורר סערה ציבורית ונטען עליו כי הוא “פוליטי”. האם מישהו יכול לדמיין סערה ציבורית מנאום שאומר שהשואה מלמדת שעלינו לבנות צבא חזק (בערך כל נאום אחר ביום השואה)? האם מישהו היה מחשיב נאום כזה כפוליטי? מדוע לא? הרי שני הלקחים, גם הלקח של גולן וגם נאום בנוסח “השואה מלמדת שאנחנו צריכים להיות חזקים”, הם לקחים אפשריים של השואה. מדוע הנאום של גולן הוא פוליטי והנאום השני הוא לא? הסיבה היא שעברנו שטיפת מוח ולכן נראה לנו ש”השואה מלמדת שאסור להיות גזענים” זו אמירה פוליטית, ו”השואה מלמדת שצריך להיות חזקים” זו אמירה מובנת מאליה. אפשר גם לבחון את מדיניות הממשלה. ישראל מעולם לא הכירה למשל באופן רשמי ברצח העם הארמני. למעשה, ההכרה ברצח העם הארמני הייתה כלי מיקוח ביחסים שלנו עם טורקיה (כשליברמן היה שר החוץ הוא איים על הטורקים שאם לא יעשו מה שנרצה, נכיר ברצח העם הארמני כעונש). צריך להזכיר גם שישראל שיתפה פעולה עם משטרים כמו משטר האפרטהייד בדרום אפריקה ותמכה במילושוביץ כשטבח בבוסנים. טבעי ומובן שטראומה כמו השואה תוביל לכיוונים האלה. זהו אזור נוחות של המנהיגות הישראלית ואין ספק שהכיוון הזה הוא אפקטיבי עבור המטרות שלהם. השאלה היא האם על דרך השלילה אפשר לבנות חזון והאם הדרך הזאת משרתת אותנו. לדעתי לא. חשוב מאוד לדבר ולהזכיר את הנושא, במיוחד בערב יום השואה.