לא אשתוק כי ארצי שינתה את פניה

אנשים לא מעטים עוסקים בדאגות היומיום ושוכחים מהחיים עצמם, מהחופש האישי שלהם ושל הסובבים אותם. כמעט כולנו כאלה, אך לאחרונה רבים מתעוררים ויוצאים להילחם על חופש הפרט. מה מניע אותם ולמה כדאי שגם אתם תקומו מהכורסה?

אנשים שנתקלים בי ובפעילות שלי מנסים לפעמים להקשות, “מה מריץ אותך לעמוד עם שלטים ביום שישי בצהריים במקום לנוח אחרי שבוע עבודה עמוס?” “מה אכפת לך אם יש הפרדה של נשים וגברים באוטובוס? הרי אתה ומשפחתך כבר שנים לא נוסעים באוטובוסים”. “מה כל כך נורא בחתונה ברבנות?” “מה חשוב הטקס? הרב ממלמל מספר פסוקים ואחר כך אוכלים שותים ושמחים. מי זוכר בכלל מה הוא אמר? אומרים שזה תורם לאחדות העם אז מה רע בכך?“.

למבול שאלות אלה מתלוות בדרך כלל אמרות הנעות על הציר בין פטליזם מוחלט לאופטימיזם עיוור; “נניח שאתה צודק ויש אפליה ויש כפיה, הרי הכול פוליטיקה ואין לך סיכוי לשנות, אז תדאג לעצמך ותתקדם, תחיה בסבבה כמו כולם”. ועוד אומרים: “אתם סתם בפאניקה, לא תהיה כאן מדינת הלכה, כאן זה לא איראן, הדתיים לא באמת מתכוונים להתערב בחיי הפרט הם רוצים רק את האווירה במרחב הציבורי” או “מה אכפת לך? קצת ערכים!“. ועוד ועוד שאלות וטענות שמפילות אותך ישר לכורסה הנוחה ולאדישות הרגילה של הרוב הדומם והשבע שעסוק בהנאות הפרטיות. באמת שהייתי שמח להיות כה אדיש ולעסוק רק בענייני, אך בשאלות והצהרות שאני שומע יש מספר הנחות יסוד מוטעות שחשוב שנעמוד עליהן.

קודם כל, לעניין הערכים. שאלות בסגנון “יש ערכים חילוניים? הרי ערכים יש רק בדת” ודומות להן, שבאות למרבית ההפתעה מחילונים, מראות את הצורך הבוער והדחוף להביא לידיעת הציבור הרחב שיש ערכים חילוניים; יש מוסר חילוני, יש צדק חילוני והוא חי ונושם אבל הוא לא מספיק בתודעה ואין לו מספיק יחסי ציבור. התוצאה של הבורות הזו היא שהורים שולחים את ילדיהם לחינוך דתי, כי אומרים ששם יש חינוך לערכים. אבל האם אלו הערכים שאנו רוצים? הערכים החילוניים קיימים ובשפע; הם ערכי החופש, הדמוקרטיה, הסובלנות, הנאורות, הפלורליזם והרציונליות, וישנם עוד ערכים רבים. איננו “עגלה ריקה” בשום מובן. ומה נעשה ללא כל אותם ערכים חילוניים? ישנה סכנה ברורה במקרה זה – אם לא נפיץ אותם הם פשוט לא ישרדו. כלומר, אנחנו כחברה שרוצה לראות את עצמה כחופשית, דמוקרטית ונאורה, פשוט לא נשרוד.

אחרים טוענים טענות אף יותר “חכמות”: רצית דמוקרטיה, הנה זו דמוקרטיה. הנציגים של החרדים נבחרו באופן דמוקרטי ומנהיגי המדינה יוצרים איתם קואליציות לגיטימיות וההחלטות (כולל להפקיר את חיי האישות שלנו בידי הרבנות) התקבלו בצורה דמוקרטית והם מנוהלים בכוח החלטת הכנסת הריבונית. ואז אני שואל אותם: אתם יודעים מה זאת דמוקרטיה? אתם יודעים מהם עקרונות היסוד של הדמוקרטיה, אתם יודעים איך הדמוקרטיה אמורה להגן על עצמה מהשתלטות עוינת של גופים לא דמוקרטים, אתם יודעים את ההבדל בין הדמוקרטיה בישראל לבין דמוקרטיות מערביות כמו ארה”ב, בריטניה וצרפת?
התשובה הנפוצה שמתקבלת היא שדמוקרטיה היא בחירות והחלטות רוב. וכיוון שיש בישראל בחירות וההחלטות בכנסת מתקבלות ע”י הרוב, אז אנחנו דמוקרטיה, הכול בסדר ואפשר להמשיך לנמנם.

אז זהו שלא, כלומר אלו חלק ממאפייני הדמוקרטיה אבל זהו רק החלק הפרוצדורלי ולא הנשמה של הדמוקרטיה. הנשמה של הדמוקרטיה היא הפרט, האזרח, האדם. מטרת כל המנגנון הגדול של השלטון על כל זרועותיו היא לשרת את האזרח ולספק לו זכויות יסוד טבעיות שהן מעל להחלטות רוב ומיעוט, לספק שוויון זכויות וחובות של האזרחים, שוויון בפני החוק ושוויון הזדמנויות. אמנם ההחלטות מתקבלות על-ידי הרוב אבל אם זכויות המיעוט אינן מוגנות נוצרת עריצות הרוב כלפי המיעוט.

לדוגמה, אם יש מדינה שבה יש רוב לקבוצה אתנית מסוימת הרי אם אין מגבלות על החלטות הרוב אז יש סכנה שהוא יקבל החלטות שיפלו לטובה את הקבוצה האתנית השלטת על פני הקבוצות האחרות (שמעתם על מדינה כזו?). אם תחליט קבוצת הרוב שכל בן בכור של קבוצת המיעוט יימכר לעבדות לבני הקבוצה השלטת, האם זו החלטה דמוקרטית? כלומר דמוקרטיה נמדדת בכך שזכויות המיעוט בה מוגנות מפני הרוב.

השיטה המקובלת בעולם המערבי היא לעגן זכויות יסוד בחוקה קשיחה שקשה מאוד לשנותה. אבל אצלנו, מחכים לחוקה כבר יותר משישים שנה כי הנציגים הדתיים אומרים שהחוקה שלנו היא ההלכה, כלומר הם רוצים מדינת הלכה. חוקה והפרדת הדת מהמדינה הם נושאים מרכזיים בכל דיון על דמוקרטיה. במדינות רבות בעלות משטר דמוקרטי-ליברלי, קיימים 2 היסודות הנ”ל או לפחות אחד מהם. עיקרון ההפרדה מבטא את התפיסה הדמוקרטית-ליברלית שהמדינה היא מכשיר שמאפשר לאזרחיה לחיות את חייהם זה לצד זה והיא לא מתערבת בהכרעות ערכיות.

בישראל, שבה אין חוקה ואין הפרדת דת מהמדינה, רמת הדמוקרטיה נמוכה. הקשר בין שני המושגים הוא כי הסיבה העיקרית שאין חוקה היא שאין הפרדת הדת מהמדינה; הסיבה העיקרית שאין הפרדת דת מהמדינה היא שאין חוקה.

בינתיים, בחיים עצמם, הרחוב לא שקט. הנה כמה דוגמאות, ממש טעימה על קצה המזלג, של מהומות שהיו בשנים האחרונות סביב נושאים שונים: ניסיונות לשנות את חוק השבות, העברת חדר המיון בבית חולים באשקלון כדי לא להזיז ממקומם קברים עתיקים, הפרדה בין נשים לגברים בקווי האוטובוסים, לימודי הליבה בבתי ספר חרדיים, מועד שעון החורף, לימודי אשכנזיות וספרדיות בבית ספר בעמנואל וכמובן גיוס שווה לכולם. מכאן ניתן להסיק שהחיים מזמנים כל הזמן הכרעות אידאולוגיות והפתרון של הימנעות מהכרעה – לא מייצר את השקט והאחדות להם קיווינו.

לאור כל זאת, השאלה העיקרית שנשאלת היא האם ניתן לשנות את המצב? מצד אחד, קיימת הקצנה בצד החרדי ובצד הלאומני, ולמרות שיש עימות בין שתי הקבוצות הנ”ל הן שתיהן מאוחדות בהתנגדותן לדמוקרטיה והן משתפות פעולה די בקלות. מצד שני, קיימת אדישות בציבור החופשי. מעבר לאדישות, חסרה מנהיגות הומניסטית וחסרים תכנים שיהיו נגישים לציבור חילוני הומניסטי.

למרות הכל, אני מאמין שעדיין הרוב הדומם מסכים איתנו. אמנם רובו בכלל לא שמע עלינו ואלו ששמעו, לא הפנימו את הסכנה הקרבה, את השוני המהותי בה מתנהלת הכנסת בשנים האחרונות; את רמת הדה-לגיטימציה של ערכי החופש והדמוקרטיה בפי נציגי ציבור ואת השתיקה הרועמת של הממשלה ומנהיגי המפלגות הגדולות. אך דווקא עכשיו יש מקום לקבוצות דינמיות וערכיות שיעירו את אותו רוב דומם ויתנו תקווה למדינה חופשית יותר וליברלית יותר. בה כל אזרח רשאי וזכאי לחיות את חייו על פי אמונתו ותפיסת עולמו בחופש מוחלט, בלי שייכפו עליו ובלי שיכפה על אחרים, תוך שהוא ממלא את חובותיו ונהנה מזכויותיו כמו כל אזרח אחר. אם יהיו קהילות הומניסטיות חילוניות, תכנים ופעולות – יצטרפו עוד. אנו לא משכנעים את המשוכנעים כפי שטוענים כלפינו, אלא מצרפים אלינו את המשוכנעים הרבים שלא שמעו עלינו.

הפעולות בשטח יוצרות תודעה מיידית אבל קצרה. לכן, עלינו לפתח במקביל להן פעולות עומק של חינוך, פרסום תכנים הומניסטיים ומתן דוגמה אישית של חברי הקבוצות, במימוש ההומניזם בחיי היומיום. למרות האדישות, נושאי דת ומדינה תופסים נפח בתקשורת ובתודעה הציבורית. כל הזמן קבוצות וארגונים שונים קמים בכדי להיאבק בהקצנה החרדית והלאומנית, ומסייעים להנגיש תכנים הומניסטיים חילוניים לציבור.

עמוק בליבו של האזרח האדיש והרדום יש כמיהה לעקרונות הפשוטים והיפים שמזכירים את ישראל של פעם. אם נעבור את מחסום האלמוניות, ישמעו עלינו, יבואו להרצאות וכנסים שלנו, יראו אותנו בהפגנות, בעצרות, בחוגי בית, באוניברסיטאות ובטלוויזיה. אז גם הספקנים ירגישו שקורה כאן משהו אמיתי ויש סיכוי לשינוי.