האתיאזם נתן משמעות חדשה לחיי

את 25 שנותיי הראשונות העברתי בתוך הדת. גדלתי במשפחה אתיופית מסורתית שהקפידה על חוקי הדת, במיוחד על קיום השבת, הפרדת בשר וחלב ומצוות החגים. הורי התייחסו אל הדת כאל מקום מפלט, חלקת אלוהים קטנה שמספקת להם תקווה ונחמה. יחד עם תמימות ליבם ואמונתם כי בני האדם טובים מטבעם, הם היו הקורבנות המושלמים לדת. הורי נתנו אמון מוחלט במנהיגים דתיים ובמנהגים דתיים שונים, ותמיד נתנו הסבר לכל דבר גם אם הוא לא מתקבל על הדעת וגם אם הוא פוגע בהם אישית, או כשכעסו, הם לא באמת ביטאו זאת כלפי חוץ, הם שמרו זאת לעצמם. האמון המוחלט הזה חלחל אליי ואל אחיי הקטנים, ויותר מכך חלחל אל לבנו פחד תהומי מפני בורא עולם- הישות החזקה ביותר שבכוחה להחריב את חיינו אם לא ננהג על פי החוקים. אני זוכרת את עצמי בתור ילדה קטנה, שהתמודדה עם קשיים חברתיים פונה לאלוהים בקול תחינה ומבקשת שיעזור לי, וכל פעם שקרה לי משהו טוב כל כך שמחתי כי הייתי בטוחה באמת ובתמים שאלוהים איתי והוא שומע אותי. בתקופת הבגרות ובזמן השירות הצבאי, האמונה הדתית שלי חצתה גבולות. אני ממש זוכרת שבזתי ולעגתי לכל מי שלא היה יהודי ולכל מי שלא הולך לפי התפיסה היהודית. רמת החמלה שלי כלפי עמים אחרים שאפה לאפס, לא היה אכפת לי אם היה מתבצע רצח עם בסודן, בעיראק או בעזה, מבחינתי היה מדובר בטיהור אתני של בורא עולם כדי שהעולם הזה יהיה שייך בלעדית רק ליהודים. למרות שרוב הזמן הייתי חילונית, ממש הרגשתי נעלה על אחרים והתחושה הזו, שאני שווה יותר, סיבכה אותי לא פעם בצרות צרורות עם אנשים אחרים. גם כשחוויתי משברים, אף פעם לא האשמתי את אלוהים, תמיד האשמתי את עצמי, תמיד חשבתי שאני לא מספיק בסדר, לא מספיק מתאמצת כדי שאלוהים יאהב אותי וישמור עליי. “למה אתה עושה לי את זה? מה עשיתי שמגיע לי כזה דבר?” במשבר הראשון שחוויתי, הרגשתי שחיי מתפוררים ושכוחות הנפש שלי אוזלים ובמקומם ממלא את לבי זעם אדיר ושנאה עצומה. הייתי כל כך שבורה ומרוסקת, שאלוהים נראה בעיניי כל כך קטן ועלוב וכל כך רע שלא היה אכפת לי מכלום. אני עדיין זוכרת את הלילות בהם אמרתי ספק לעצמי ספק לאלוהים: “למה אתה עושה לי את זה? מה עשיתי שמגיע לי כזה דבר?“. כמובן שלא זכיתי לתשובה – גם לא בצורת מעשה. עד למשבר הזה הקפדתי על חוקי הדת. אמנם לא הייתי דתייה אבל עדיין האמנתי והלכתי על פי המסורת היהודית. אותו משבר סדק אצלי את הסדק הראשון ופתח צוהר קטן לעולם חדש, שכמה שהוא קסם לי לא העזתי להסתכל עליו ולו רק בגלל הפחד שמדובר בעוד מבחן ואם אכשל בו, בורא עולם יפגע בי בעוצמה כזאת, שאני אתחנן למות. המשבר השני היה הקש ששבר את גב הגמל – עברתי מערכת יחסים קשה שהסתיימה בבגידה מזעזעת מצד בן זוגי באותה תקופה. מאותו רגע הבנתי שאין אלוהים, שאלוהים לא קיים ואם הוא קיים הוא התגלמות הרוע. אבל למרות ההבנה הזו עדיין פחדתי להודות בזה שאני לא מאמינה באלוהים, פחדתי להגיד את זה בקול, ידעתי שאם אגיד זאת בקול כל הסביבה שלי תדחה אותי, וגם ככה נלחמתי כדי שהסביבה תקבל אותי. יום כיפור 2014 היה יום מפנה בחיי. שמרתי על קדושת היום הזה, צמתי, הלכתי לבית הכנסת, קראתי הרבה ספרים אבל עדיין קיננה בי ההבנה הזאת שאלוהים לא קיים, שכל תכלית חיי היא שונה לגמרי. אמרתי לעצמי שאני לא רוצה יותר להיות חלק מהדת הזאת, להתחנן לאהבתו של אל שאני לא רואה ולא שומעת, להתחנן להשגחתו של אל אכזר, שלמרות כל המאמצים שלי להיות טובה וראויה עדיין בז לי ופוגע בי בלי רחמים. ביום השקט ביותר בתרבות היהודית, היום היחיד בו באמת יש לנו הזדמנות אמיתית לעשות חשבון נפש עם עצמנו, הגעתי להחלטה שאני לא מסתתרת מאחורי הדת היותר – אני מסירה את המסכה וצועדת לדרך חדשה, דרך של חופש, של אור ושל אהבה ובעיקר דרך של סקרנות. מאותו יום, חיי קיבלו תפנית אדירה, מיום ליום יכולתי להרגיש איך החיים שלי משתנים, מקבלים צורה אחרת, כל צעד קטן שעשיתי על המדרכות המוכרות קיבלו משמעות שונה. כל אדם שפגשתי נראה לי חדש ובלתי מוכר. למדתי להסתכל על אנשים כעל אנשים לפני שהסתכלתי על הדת שלהם וגיליתי עולם מופלא. המשפט “כל אדם הוא עולם ומלואו” קיבל משמעות חדשה לגמרי. באותה תקופה התחלתי את לימודי הפסיכולוגיה שלי וכל שיעור היה חיזוק להחלטה שלי, בכל שיעור הרגשתי את גלגלי המח מסתובבים ומעבדים את כל המידע החדש הזה. חיכיתי בשקיקה לשיעורי סוציולוגיה ואנתרופולוגיה, לשיעורים בפסיכו – פיזיולוגיה רק כדי לדעת עוד. ישבתי וקראתי מאמרים עד לשעות הקטנות של הלילה וממש נפעמתי מהידע החדש שרכשתי. פתאום הבנתי כל כך הרבה דברים שלא הבנתי קודם. התחושה הייתה כמו להסתכל על משהו מואר מאוד ופשוט להסתנוור.

למדתי שלהיות שונה לא הופך אותך לאחר או ליותר טוב או פחות טוב. הבנתי שכולם שווים, כולנו שונים וזה מה שהופך את העולם הזה לכל כך מורכב, ויחד עם זאת כל כך יפה.

התפיסה האתאיסטית לימדה אותי המון דברים חדשים שלא באמת הצלחתי להבין בתקופה שבה האמנתי. אחד השינויים המשמעותיים שעברתי היה ללמוד לקבל את האחר, את היהודי השונה, את הלא יהודי שמתנהג אחרת ומאמין באל אחר. כפי שכתבתי קודם, בתקופה שבה עוד האמנתי באלוהים לא היה לי מקום בלב ובראש לקבל אנשים שונים ממני. הומואים ולסביות מבחינתי לא היו יהודים בכלל, הם היו אנשים מקולקלים שאלוהים העניש אותם כי התנהגו לא לפי הכללים המקובלים. שכנינו הערבים מבחינתי היו שווים לתולעים, לא הייתה להם זכות קיום בעולם הזה וכל דבר שנעשה להם היה מוצדק בעיני. בכל פעם שמישהו היה מפגין כלפיהם חמלה, הוא נתפס בעיניי כלא יהודי וכבוגד שדינו כדין הערבים – השמדה. אני עוד זוכרת שבאותה תקופה, בגלל הדעות הימניות קיצוניות שלי, אנשים אמרו לי שאני היורשת של כהנא, ואני הרגשתי כזאת גאווה. ככל שנכנסתי יותר ויותר לתוך העולם האתאיסטי, העמקתי את הידע שלי בתרבויות אחרות, באמונות אחרות, במנהגים אחרים, למדתי ליהנות ממוזיקה של תרבויות אחרות, ממכתבים ומסיפורי עם שונים. למדתי להסתכל על היופי ועל הקסם שיש בכל תרבות, גם בתרבות שנראית הכי פרימיטיבית ומשונה שיכולה להיות, מצאתי את הדברים הקסומים שהפכו את אותה תרבות ליפה ולעשירה. ככל שהעמקתי יותר את הידע שלי בתרבויות אחרות, הבנתי שהתרבות והתורה היהודית, לא באמת שונות משאר התרבויות, להפך; התרבות היהודית דומה בהרבה דברים לתרבויות אחרות ולפעמים אפילו גרועה מהן. למדתי שלהיות שונה לא הופך אותך לאחר או ליותר טוב או פחות טוב. הבנתי שכולם שווים, כולנו שונים וזה מה שהופך את העולם הזה לכל כך מורכב, ויחד עם זאת כל כך יפה. בתוך כך התחלתי להפנים שאני לא יכולה להתעלם מכך שהדת היהודית, הדת שכל כך התגאיתי בה , היא זו שגרמה להרבה מאוד מכאובים וצער בעולם הזה והיא ממשיכה עם זה עד היום. הבנתי שכל מה שלימדו אותי על כבוד האדם וחברו, וכמה שהדת שלנו היא יפה וטובה, הוא לא יותר מסתם מסכה שנועדה לכפות עליי התנהגות מסויימת שלא מקובלת במאה ה-21. ההבנה הזאת שהדת היהודית היא אכזרית ואפלה בדיוק כמו שאר הדתות ולפעמים גם יותר מהן, גרמה לי לפתח חמלה והבנה כלפי עמים אחרים. היום כמעט 4 שנים אחרי המהפך שעברתי, יש כאלה שמכנים אותי שמאלנית ולא מבינים למה פתאום נורא אכפת לי ממה שקורה לחברים שלנו בצד השני של הגבול ולמה מעניין אותי מה מצבם של מיעוטים אחרים בישראל.

לדעתי, האתאיזם הוא דרך החיים האידאלית לכל אדם, אבל לא אני לא קובעת לאף אחד איך לחיות את חייו.

אני לא יכולה להסביר לאדם שחושב שהוא נעלה יותר מאחרים שהוא שווה לאותו אדם שלו הוא לועג. אני לא יכולה להסביר לאדם מקובע שחושב שהעולם נברא בשבילו, שמה שהוא עושה לאותו ערבי או לכל אדם אחר זה בדיוק מה שעשו ליהודים בארצות הגולה רק בגלל שהם היו יהודים. אני לא יכולה להסביר לאדם שטוף מח, שהתורה שבה הוא מאמין היא אפלה ואכזרית לא פחות מהאיסלאם והנצרות, שכן גם היא תרמה רבות להנצחת העבדות, ההומופוביה, סקסיזם, רצח עם ושאר עוולות. בהתחלה נהגתי לריב עם כל מיני מאמינים בגלל שהם לא מצליחים להבין עד כמה הדת הרקיבה אותם מבפנים, אבל היום אני לא טורחת לריב כי זה מיותר – כל עוד אדם מאמין בינו לבין עצמו ולא כופה את עצמו על אחרים, אין לי בעיה עם זה. אני יודעת שבכל צד במשוואה יש טובים יותר ויש טובים פחות, ושלא כל הדתיים הם אכזריים ורעים ולא כל האתאיסטים הם טלית שכולה תכלת. יחד עם זאת, בענייני מוסר, אין לי ספק קל שבקלים שהאתאיסטים עולים במוסריותם על האנשים המאמינים, ולו רק בגלל העובדה שהם יודעים לזהות את ההבדל בין אמונה עיוורת וציות לבין מוסר אמיתי. יתרה מכך, עצם זה שאני נתקלת מפעם לפעם באדם דתי שהוא גם אדם בעל מידות טובות ומוסר גבוה רק מוכיח לי שגם אותם יחידי סגולה יודעים לערער על מוסכמות דתיות ולראות קצת מעבר לדת. המעבר לתפיסה האתאיסטית שינה את חיי בצורה דרמטית, האתאיזם נתן משמעות חדשה ואחרת לחיים שלי. השינויים שחוויתי ותיארתי במאמר הזה, הם השינויים הראשוניים, ועברתי שינויים מרחיקי לכת מבחינתי, שאותם לא אוכל למנות במאמר זה. מי שלא אתאיסט לעולם לא יצליח להבין את תחושת החופש והשחרור שחווה אדם שהיה כבול לדת, מי שלא אתאיסט לעולם לא יבין איך זה מרגיש להיות אדם בפני עצמך, לקחת אחריות על עצמך ועל החיים והמעשים שלך, להיות השופט של עצמך ולא להטיל אותם על ישות בדיונית, עד כמה ענווה יש בעובדה שאתה לא יודע הכל ולא מתיימר לדעת הכל, עד כמה זה כיף להיות סקרן וליהנות מהסקרנות שלך ולא לפחד ממנה. לדעתי, האתאיזם הוא דרך החיים האידאלית לכל אדם, אבל לא אני לא קובעת לאף אחד איך לחיות את חייו. מהמקום האישי שלי, אתאיזם תורם ומסייע להתפתחות האדם והאנושות כולה. ללא האתאיזם, העולם הזה לא היה נראה כמו שאנחנו מכירים אותו היום. זה הופך את העולם למקום הרבה יותר טוב והרבה יותר נעים לחיות בו.