אמר קנאי דתי בלבו: “יש אלוהים”

בעל האטליז שמכר בשר טרפה הניע את המכונית והתחיל להתרחק, שלמה עקב אחר המכונית המתרחקת וסימן למרדכי שבקצה הרחוב. מרדכי התקרב ושלף ממעילו בקבוק מלא נפט, פתח אותו והושיט את הבקבוק לשלמה. שלמה מיד הצית את הפתיל בקצה הבקבוק, מרדכי זרק אותו בחזקה לתוך חלון האטליז שנשבר לרסיסים, ועד מהרה להבות התחילו פורצות בתוך האטליז. מרדכי ושלמה רצו ונעלמו מהשטח. ריחות של בשר חזיר צלוי מילאו את רחובות ירושלים. ״עכשיו הגיע הזמן לדבר על הפעולה בכנסת נגד גיוס נשים לצבא!״ אמר שלמה. ״כבר השגתי את הרימון עשן, עכשיו רק צריך לחשוב על תכנית״. נשמע כמו התחלה מסרט עתידני על עליית מדרגה בפעילותם של אנשים דתיים כנגד חילוניותה של מדינת ישראל? לא ולא, זהו פרק מסרט דוקומנטרי שעוד לא הופק. בשנת 1951 נעצרו חברי ״ברית הקנאים״ לאחר ניסיון לבצע פיגוע בכנסת ישראל כנגד גיוסן של נשים לצה״ל. כעת, יותר משישים שנה לאחר פעולותיהם של ״ברית הקנאים״, האם האפשרות שמדינת ישראל תהפוך למדינת הלכה נראית לנו בדיונית יותר או פחות? חברי ״ברית הקנאים״ אשר שוחררו מהכלא החליטו ללכת על כיוון פעולה חדש - כניסה למוסדות הדת והממשל הרשמיים של מדינת ישראל. מרדכי אליהו נהפך לרב הראשי “הראשון לציון”, ושלמה לורנץ נהפך לחבר כנסת מטעם מפלגת אגודת ישראל. כיום, כאשר הזהות היהודית נקשרת קשר הדוק, וניראה כבלתי ניתן להפרדה, עם הזהות הלאומית - ישראליות, כדאי לזכור ששורשי מפלגת אגודת ישראל היו אנטי-ציוניים מובהקים. האם מרדכי אליהו ושלמה לורנץ שינו את דעותיהם באשר לנחיצות הפיכת ישראל למדינת הלכה עת כניסתם לתפקידם במוסדות המדינה והדת? כמובן שלא, הם החמירו את פעילויותיהם לכזו שדוחפת לכיוון מדינת הלכה צעד אחר צעד. כשאנחנו צופים בתופעות של קנאות דתית בסביבה הגאוגרפית שלנו, מה למעשה אנו רואים? קבוצות אשר שמות לעצמן מטרה למגר את החילוניות של מדינתם, והכחדתם של האנשים אשר לתפיסתם, לא הולכים על פי ציווי האל. זהו דבר מעניין לאור העובדה, שהנפגעים העיקריים במפגעי הטרור של קנאי הדת הם לרוב בני דתם, על כל זרמיו השונים, בארצות מוצאם. האם תרחיש זה יכול להתקיים בחברה הישראלית? כפי שראינו בפתיחה, דבר כזה כבר התרחש בחברה הישראלית אם כן נשאלת השאלה מי מייצג את ההשקפה הקנאית דתית בישראל? ההגות הציונית דתית שואפת למזג את הלאום היהודי והיהדות כציוויי דתי ולבטא אותה במדינה לאומית דתית. הזווית בה רואים דתיים לאומיים רבים מיזוג זה הוא שיש בידם מידע לגבי תכניתו של האל, והרצון שלו לגבי עיצובם של מדינת ישראל וחיי ותושביה. הרב בן ציון חי עוזיאל ביטא זו בעמדה “תורה והמדינה היו ויהיו בישראל גוף אחד ומאוחר שאין בו פירוד, כי כל אחד מהם מותנה הוא בקיומו של חברו…“. ההתכנסות הזו של תורה ומדינה יכולה להתפרש במספר דרכים. יש כאלו שהיו קוראים לתרחיש זה “מדינת הלכה”, יש כאלו, כרב נפתלי רוטנברג, אשר טוענים שהדת היהודית לא שואפת למיסודה של מדינת הלכה, אלא ל”מדינה יהודית אמתית”. אך בבסיס האבחנה הזו קיים חוסר הבנה מהותי לגבי תהייתם של אנשים חילוניים, חופשיים לרוח, נונ-תאיסטים, אתאיסטים, אגנוסטיקנים או הומניסטים בדבר הגורל שמועידים לה הקנאים הדתיים היהודים על שלל גוונם. כיוון ההתכנסות הזו בין המדינה לדת הוא כשלעצמו הסיבה לדאגה של האדם המתחבר לערכי תנועת הנאורות, והדמוקרטיה החילונית. אנשים אלו מודעים לזוועות שמתרחשות במדינות בהן הגבול בין מוסדות הממשל ומוסדות הדת מתאחדות. דוגמאות למדינות כאלו יש לנו בכל עבר באזור הלבנט. במה שונה ישראל משאר החברות הסובבות אותנו מכל עבר? יש שיאמרו שישראל היא עודנה דמוקרטיה ייצוגית, אשר הנושא של הפרדת דת ממדינה מקובע על ידי חוקים שאכן שומרים על הפרדה מסוימת. אך עד כמה הפרדה זו היינה יציבה וברת קיימא? ההפרדה בין ענייני דת ומדינה בישראל נחשבת כהפרדה ידידותית, בניגוד ל”הפרדה עוינת” אשר אפיינה מהפכות במדינות כצרפת וספרד, אשר לוו במלחמות אזרחים, וביסוסן של חוקות אשר מגבילות את הביטויים הדתיים במרחב הציבורי. הסטטוס קוו ביחסי דת ומדינה בישראל נוסד מתוך צורך פוליטי של מנהיגי המדינה החילוניים לקבל את תמיכתה של אגודת ישראל, אשר התנגדה נחרצות לרעיון הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל עד שהתהליך של הקמת המדינה היה כבר בלתי ניתן לעצירה. ההנחה המובלעת בסטטוס קוו, או בהפרדה ידידותית זו בין דת ומדינה, הוא שהמצב משרת את שני הצדדים ולכן הוא בר-קיימא. אך מאז קום המדינה אנחנו רואים כיצד אותם נושאים שבבסיסו של הסטטוס קוו מהווים סיבה מתמשכת למאבקים חברתיים ופוליטיים. אותו קו מפריד, אשר מכונה הסטטוס קוו, מתוחזק מכל צד על ידי טיעונים שנובעים מעולמות נפרדים. בעוד שהטיעונים מהצד החילוני, למשל על נושא התחבורה הציבורית בשבתות, מנומקים בצורה רציונלית ונובעים משיקולים של זכויות יסוד של בני האדם, הנימוקים מהצד השני נובעים מתוך ההכרח הדתי לשמר את הדת. מכיוון שנימוקיו של כל צד נובעים ממקומות שונים, הדרך לנצח את הדיון היא לא על ידי שכנוע הצד השני על ידי טיעונים לוגיים ופנייה לרציונל. הדתיים מבינים זאת ולכן עיקר המאמץ הוא להעביר אנשים לצד שלהם, ולגרום להם לקבל את הטיעון הדתי מתוך כך שהם לוקחים על עצמם עול תורה ומצוות. הצד החילוני לעומת זאת מסרב להשתמש באותה אסטרטגיה, ולשמור על הצביון הידידותי לכאורה של הפרדת הדת מהמדינה בישראל. טענתי היא אם כך שהסטטוס קוו בישראל היא למעשה דלת פתוחה לגישות דתיות להשתלט בהדרגתיות על החברה הישראלית. בעוד שלכאורה הסטטוס קוו נועד להגן על מספר נושאי מפתח שהיו חשובים לאגודת ישראל על מנת להשתתף במיזם הציוני, עתה הוא משמש כמגן קרב אשר בעזרתו ניתן להתקדם צעד צעד ולדחוק את האויב, החילוניים, לצמצום הטריטוריה שלהם. בעוד כמה עשרות שנים בודדות יהיה רוב דתי מובהק במדינת ישראל. האם ישראל תגיע לנקודה החברתית הסוערת בה מתקיימות החברות שסובבות אותנו באזור הלבנט? האם ייתכן שבוקר יבוא ומדינתנו תגעש מקריאות “אלוהים גדול” בעברית מצד שני מחנות אשר יהרגו זה את זה על שום חלוקה בדבר האופן שבו צריך לעבוד את אותו ה”אלוהים”? * בתמונה פסלו של האמן ינס גלשוט “פונדמנטליזם”, מתוך ויקיפדיה.