סכנת חוכמת ההמונים
בספרו “מלכוד 67 - הרעיונות מאחורי המחלוקת שקורעת את ישראל” (כנרת זמורה-דביר 2017) ערך החוקר מיכה גודמן ניתוח מבריק של ההשקפות הפוליטיות המובילות בחברה הישראלית. המחבר סוקר את הרעיונות החדשים שצמחו כתוצאה ממלחמת ששת הימים ומכיבושם של שטחים מאוכלסים, ומתעכב על סידרת אירועים שטילטלו את דעת הקהל ועיצבו את תודעתה. בעקבות הלם האינתיפאדה הראשונה (1987) הציעה ישראל לפלסטינים הצעות מפתות בוועידת קמפ דייויד וקיבלה בתמורה את האינתיפדה השנייה (2000). אירועים דרמטיים אלה גרמו להלם בחברה הישראלית, לאכזבה מן ההנהגה הפלסטינית, ולחוסר אמון בכל מהלך שנועד לפתור את הסכסוך ולסיים את הכיבוש.
גודמן מחלק את הישראלים לשני גושים גדולים שהשיח הציבורי רגיל לכנותם כשמאל וימין. לשיטתו חלוקה זאת תואמת את האנטגוניזם הקיים בחברה בין הדואגים לבטחון לבין החוששים מן הסכנה הדמוגרפית. גודמן יצר הקבלה משתקת: ויתור על השטחים מסכן את ביטחונה של המדינה והישארות בשטחים תגרום לכך שהיהודים יאבדו את המדינה לטובת הערבים. מסקנתו: הסכסוך הישראלי-פלסטיני ובעיית הכיבוש אינם ניתנים לפיתרון. כל הצעת פיתרון עלולה לחשוף את ישראל לסכנה ביטחונית או לגרום לה לאבד את זהותה כמדינה ״יהודית-דמוקרטית״. הסכם שלום מצד אחד או סיפוח שטחים מצד שני מסכנים את קיום המדינה. לדבריו, לימין ולשמאל אין פיתרון שיתקבל על דעת רוב האזרחים. כך נכנסת אוכלוסיית ישראל כולה למצב של מלכוד שמונע כל פיתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני רב השנים.
גודמן משוכנע שהדיאגנוזה שלו נכונה מן הטעם הפשוט שהיא משקפת את דעת רוב הישראלים ללא הבדל מחנה פוליטי. הישראלי, לדבריו, אינו מוכן לקבל פתרון רדיקלי. כל פיתרון כזה יתקל בהתנגדות נחרצת מצד מחצית העם. במילים אחרות, העם תמיד צודק, והעם אמר את דברו: אין פיתרון לסכסוך, אין עם מי לדבר, הערבים אינם פרטנר לשלום, אסור לוותר על אופייה היהודי של המדינה. מה שהיה הוא מה שיהיה, שב ואל תעשה. זו תורת המלכוד של גודמן. יחד עם זאת, מחבר הספר מבין שהוא לא יכול להשאיר את הקורא ללא פיתרון, ולו מינימלי, לבעיה שהוא יצר. בהיעדר פיתרון הוא מציע הסדרים זעירים לצמצום נזקי הכיבוש ולשיפור החיים בשטחים, מן תרופות הרגעה למועקה המוסרית.
הדיאגנוזה הפוליטית שעורך גודמן בחברה הישראלית אינה לגמרי מופרכת. על פניו יש בה היגיון ובזכותה זכה ספרו להצלחה ולהתייחסות מצד גורמי שלטון חשובים (אהוד ברק, ההבדל בין שמאל לימין - כמו בין מאמצי האבולוציה למכחישיה, הארץ, 11 במאי 2017). עם זאת, שביעות רצונו של גודמן מכך שהוא מותקף מימין ומשמאל אינה הוכחה לנכונות שיטתו. אם כולם מסכימים שאין פיתרון, טוען גודמן, סימן שאני צודק. שיטתו, להערכתי, מסוכנת לא בדיאגנוזה אלא במסקנות.
תורתו של גודמן מבוססת בעיקרה על מה שמוגדר כ”חוכמת ההמון”. לשיטתו, רוב העם מרגיש שאין פיתרון לסכסוך ושאין אפשרת להשתחרר מן המלכוד. היא נסמכת על ההנחה שדעתה של קבוצת אנשים גדולה תהייה תמיד עדיפה על דעתו של מומחה יחיד, גאון ככל שיהיה. הרעיון פותח בהרחבה בין השאר בידי העיתונאי האמריקאי ג’ימס סורובצקי (חוכמת ההמונים, עברית הוצאה לאור בשיתוף כתר, 2006) ומדענים ניסחו את הרעיון כתורה סטטיסטית. אפילו משרד המדע הישראלי ערך בשנת 2014 תרגיל המוני להוכחת תורה זו לפיה ההמון עדיף על הגאון.
קול המון אינו קול שדי. ההמון לא תמיד צודק. ההמון נוהר גם אחר מנהיגים אכזריים. הוא מקבל את מרותם בעיניים עצומות ומבצע את הוראותיהם. בודדים מוצאים עוז בנפשם להתנגד לסמכות. אין טעם להרבות בדוגמאות מכאיבות מן העבר בהן מדינות נאורות הידרדרו לטוטליטריזם ולגזענות שסחפו את ההמון כעדר. המלכוד שגודמן גוזר עלינו הוא כניעה להמון. ישראל יכולה לפרוץ את הסימטריה הממלכדת. מדינאי לא אמור להיכנע להמון אלא להנהיג אותו ולהתוות לו דרך שתקדם את האינטרסים שלו בתבונה. מנהיג נאור מחויב לדאוג לחיי שלום, לשאוף לשוויון ולחתור לשגשוג. מנהיג נאור עדיף על פופוליסט ציני שמחפש את אהדת ההמון.
חולשת תורתו של גודמן בסכמטיות הפשטנית שלה. הכל מתחלק בה לשני מחנות מקבילים שלעולם לא יפגשו. אין בה גוונים ולא ניואנסים. היא מתעלמת מן המעצמות, מדעת הקהל העולמית ומחוקי הגלובליזציה. האם חייבים להשקיף על בעיית הסכסוך רק בפריזמה של ביטחון מול דמוגרפיה? האם קיימת רק אסטרטגיה אחת ויחידה להבטחת ביטחונה של המדינה? האם רק חיזוק ההתנחלויות, הסגר, ונישול אוכלוסייה מאדמתה מבטיחים את קיומה? האם רק צוללות, טנקים וישיבה על גב ההר מבטיחים את גבולותינו? האם לא סביר יותר להשקיף על החברה הישראלית על פי ההבדל בין מי שמאמין בפיתרונות ובהסדרים לבין מי שחושש מהם? בין מי שאופטימי לבין מי שהתייאש מעתיד טוב יותר? בין החוששים ממצב של שלום לבין מי שמאמינים ביתרונותיו? בין מי שהמוסר נר לרגליו לבין מי שמשוכנע שחייו של האחר אינם שווים לחייו של יהודי? גודמן טמן לעצמו את פח סימטריית המלכוד ונפל לתוך הנצחת הכיבוש וההרג. מדינות רבות שחוו שנאה לאחר מלחמות רוויות דם מצאו דרך לפשרה ולשיתוף פעולה. האם נהפך למצורעי העולם?
יש המנופפים במפלצת הדמוגרפיה כדי להפחיד אותנו בנבואות שחורות על סכנות השלום. סיסמת המדינה “היהודית דמוקרטית” אינה אלא מונח מכובס ונקי למדינה אתנוקרטית יהודוצנטרית המבוססת על מוצא גנטי וירטואלי, על פי מוצא האם. מדינה כזו תיתקל בבעיות בעולם הדינמי של מחר. חברה סתגרנית נידונה לפיגור ולהתנוונות. המדינות הנאורות הופכות יותר ויותר לחברות רב-אתניות בהן הזהות הקובעת היא הזהות האזרחית. האם “ערביי ישראל” ישארו לעולם חשודים בעינינו כלא נאמנים למדינתם? האם הם פחות פטריוטים מישראלים בעלי השקפות דתיות חרדיות אנטי לאומיות? האם לא צריך לאפשר לכל המעוניינים בכך ללמוד בבתי ספר עבריים שיאפשרו לבניהם ליהנות מיתרונות תעסוקתיים? האם לא נכון לאפשר לכל ישראלי, ללא הבדל מוצא, לשרת בצבא כגורם מאחד? האם אמריקאי ממוצא אפריקאי מוסלמי יכול להיות נשיא ארה”ב וישראלי שנולד בכפר גלילי או בואדי ערה לא יכול להיות נשיא מדינת ישראל?
הכותב הוא היסטוריון, חוקר מקרא