המפלגות הדתיות והחרדיות בישראל: מאבקם של נחושים מול אדישים

יחסי דת ומדינה אינם מקבלים את המקום הראוי להם במערכות הבחירות בישראל. איך קרה שאחת הסוגיות שהכי ישפיעו על עתיד המדינה אפילו לא זוכה לדיון ציבורי רציני? רבות נדון השסע בין הדת והמדינה בישראל. רבות דובר במתח בין דתיים וחרדים לבין הציבור החילוני. נותר עוד לשאול מדוע קונפליקט הדת והמדינה לא מממש את הפוטנציאל שלו במערכות הבחירות. מדוע קונפליקט מהותי זה כמעט שאינו מגיע עד לקלפיות כלל. באורח פלא, בעתות בחירות נאלמים רוב המועמדים בהקשר של קונפליקט הדת והמדינה, ותמיד יימצאו קונפליקטים אחרים הנוהרים לקלפיות. במבט כללי יותר: קונפליקטים חברתיים, מדיניים או כלכליים תופסים מקום מרכזי בשיח של כל מערכת בחירות ראויה. היה אפשר לצפות להלימה בין גודלו או עומקו של הקונפליקט ובין מידת הבולטות שלו במערכת הבחירות. המתמודדים אמורים לצמוח מתוך אותו נרטיב קונפליקטואלי, או לפחות לאמץ אותו לאחד הנושאים המרכזיים במערכת הבחירות. הקונפליקט אמור להיות מרכיב אידאולוגי, בד בבד עם היותו מרכיב אלקטורלי: מפלגה צפויה לנקוט עמדה בנוגע לקונפליקטים עיקריים בחברה בהתאם לאידאולוגיה שלה, אף שהיא ערה לאלקטורט הטמון בקונפליקט, ולכך שבדרך זו היא עלולה לא רק לקרב בוחרים פוטנציאליים, אלא גם להרחיק בוחרים פוטנציאליים אחרים. לכך בדיוק היו מצפים הרומנטיים בינינו, שאינם מוכנים לתפוס את הפוליטיקה כ”משחק כיסאות” ותו לא. אך המציאות מושפעת כמובן מגורמים נוספים, לאו דווקא אידאולוגיים. ישנן לפחות שתי גישות מנוגדות בנוגע למקומה של אידאולוגיה ברצון לשינוי חברתי או בכינון מהפכות אם תרצו: הגישה “האינטלקטואלית” נותנת מקום נכבד יותר לאידאולוגיה ולקונפליקטים סביב רעיונות, ולעומתה, הגישה “המצמצמת” מפחיתה מתפקיד האידאולוגיה ומאמצת דוקטרינה שלפיה כל מאבק לשינוי חברתי הוא תוצר של המבנה הכלכלי, של אינטרסים ושל שאיפה לצבור כוח ונכסים.1 מה היה מקומם של הקונפליקטים המעסיקים את החברה הישראלית במערכות הבחירות האחרונות? האם היה ייצוג מפלגתי הולם לכל הקונפליקטים לפי חשיבותם, עומקם וההשלכה הצפויה שלהם על עתיד המדינה והחברה הישראלית? פוליטיקה יהודית-אורתודוקסית מול פוליטיקה דמוקרטית-ליברלית במערכות הבחירות האחרונות הנושא המדיני-ביטחוני ענה כהרגלו על הציפיות: כגודל הקונפליקט כך מרכזיותו בשיח. גם מקומה של הסוגיה הכלכלית אינו נפקד מהשיח. הקונפליקט בין סוציאליזם וקפיטליזם חזר לשיח הציבורי, והוא מבקש לזנב בקונפליקט המדיני-ביטחוני ולקנות לו מקום של כבוד לצדו. אך לא כך הדבר כשמדובר באחד הקונפליקטים המהותיים האחרים: יחסי דת ומדינה. היה אפשר אולי לטעון שבשל גילו המתקדם של קונפליקט זה הוא איבד מכוח המשיכה שלו. אך הקונפליקט המדיני-ביטחוני הוא בן לאותו דור של קונפליקטים – ובעוד קונפליקט זה הוא השליט הבלתי מעורער של כל מערכת בחירות בישראל, הרי קונפליקט הדת והמדינה מעולם לא הגיע לשיאים מרשימים ולא הוביל שום מערכת בחירות כקונפליקט עיקרי. בשונה מהקונפליקט המדיני-ביטחוני, קונפליקט הדת והמדינה אינו עוסק בשיגור רקטות לעבר ישראל ולרוב גם אינו מלווה בקרבנות בנפש. למרות זאת, ייתכן שבטווח הבינוני והארוך יתברר שהשפעתו של קונפליקט זה על אופי המדינה ועל עצם קיומה אינה פחותה. חוסר הפופולריות של קונפליקט הדת והמדינה במערכות הבחירות האחרונות מתמיה במיוחד נוכח הסוגיות שעלו לכותרות בשנים שקדמו להן ועוררו מתחים ורגשות עזים: השוויון בנטל (שזכה לעדנה רגעית בפוליטיקה הישראלית והוחזר מיד לתרדמתו), הדרת הנשים, ההפרדה בין עדות בבית הספר לבנות בעמנואל, לימודי הליבה, מצעדי הגאווה, פתיחת עסקים בשבת, קריטריון מיצוי כושר ההשתכרות, קצבאות ייחודיות לחרדים ועוד. הכיצד נושאים כה מהותיים בחברה הישראלית מורדמים? היה אפשר לצפות לשתי אופציות רדיקליות: בקצה האחד פוליטיקה יהודית-אורתודוקסית – כזאת שתאמר בגלוי, אנחנו בעד מדינת הלכה; אנחנו בוחרים לתמוך בשומרי התורה, להיטיב ולהקל עמם; ולאור זאת יש גם לקבוע את מערכת הערכים, החוקים והמשפט בישראל. במילים אחרות, זוהי אופציה שפירושה חיזוק המרכיב היהודי-דתי על חשבון המרכיב הדמוקרטי, קרי תאוקרטיה ברמה כזאת או אחרת. ואילו בקצה השני – אופציית הפוליטיקה הדמוקרטית-ליברלית, הדוגלת בשוויון בנטל, במאבק ממשי בהדרת נשים, בביטול קצבאות ופטורים ממסים לתלמידי ישיבה ולמוסדות דת, בנישואין אזרחיים, בלימודי ליבה לכול, בביטול חוקי הדת ועוד. במילים אחרות, זוהי אופציה שפירושה חיזוק המרכיב הדמוקרטי-ליברלי של המדינה על חשבון זה היהודי-דתי, עד כדי הפרדה בין הדת למדינה. בתווך יש אפשרויות רבות לאופן ניהול הקונפליקט, וכל מפלגה יכולה לבחור ביניהן לפי האידאולוגיה המתאימה לה ולבוחריה. אחת מאפשרויות הביניים האלה היא עצירת הזליגה של הסטטוס-קוו לכיוון החרדי – למשל בנושא הדרת הנשים. היה אפשר אפוא לצפות שכל מפלגה תניף דגל משלה בנושא זה, ולא תסתפק בשורה נידחת ובלתי מחייבת במצע שלה. אין מפלגה חילונית נחושה ומשמעותית למעשה, דגל הפוליטיקה היהודית-דתית מונף בגאון ובהצלחה רבה, ואילו דגל הפוליטיקה הדמוקרטית-ליברלית מונף לסירוגין, באופן לא עקבי ובחוסר ביטחון עצמי פוליטי. מחד גיסא, אפשר למצוא פרגמטיזם דתי-פוליטי, נחישות, לכידות ותחושה של צדקת הדרך, ומאידך גיסא – היעדר עמוד שדרה חילוני, השלמה ואדישות. זוהי איננה תופעה חדשה: אניטה שפירא מתארת כיצד בתקופה שלאחר מלחמת ששת הימים, “אל מול אובדן הביטחון העצמי של נושאי התרבות החילונית הופיעו זרמים דתיים שופעי תעוזה מחודשת.”2 חשוב לציין שמה שלא מתרחש במערכות הבחירות דווקא בולט באגפים מסוימים של החברה האזרחית. ארגונים, עמותות ופורומים מסוימים גורסים שיחסי הדת והמדינה בישראל צריכים להיות במרכז השיח הציבורי והפוליטי, ושמהם נגזרות בעיות רבות – כלכליות, חברתיות, חינוכיות, ואפילו מדיניות-ביטחוניות. משאת נפשם של גופים אלו היא הפוליטיקה הדמוקרטית-ליברלית. עם זאת, לא מדובר בארגונים גדולים במיוחד, והשפעתם היא עדיין שולית ביותר, בבחינת “הכלבים נובחים והשיירה עוברת”. לעומת זאת, אין בנמצא מפלגה בולטת (הזוכה לחשיפה תקשורתית) שעוסקת בקול רם בסוגיות הללו כקו מפלגתי מרכזי. אין מפלגה חילונית אמיתית, לבטח לא כזאת המביטה על אחוז החסימה מלמעלה. במילים אחרות, בזירה הפוליטית מתנהלת מערכה על יחסי הדת והמדינה בישראל, אך היא מתנהלת באורח חד צדדי: פוליטיקה יהודית-דתית יציבה, אחידה (יחסית) ומגובשת סביב עקרונות בסיסיים משותפים; ומולה פוליטיקה דמוקרטית-ליברלית מהבהבת, מפולגת, לא קוהרנטית, הטומנת ראשה בחול ולוקה במודעות רופפת וחלקית בנוגע למערכה הניטשת. התוצאה ברורה: במערכת הפוליטית אין מי שישמור ויקדם ערכים חילוניים-דמוקרטיים וליברליים, כמו חירות הפרט, שוויון, הומניזם, רציונליות, חופש דת וחופש מדת. הדבר ניכר גם בסיסמאות ובסלוגנים של המפלגות. המפלגות הדתיות והחרדיות מדגישות בגאון אלמנטים של יהדות, דת ואמונה. כך למשל מפלגות אשר כבר בשמן מומחשת העובדה שהווייתן הדתית היא עיקר זהותן: רשימת “יהדות התורה” (שהיא למעשה איחוד של “אגודת ישראל” ו”דגל התורה”) ומפלגת “הבית היהודי” (למרות כל ההבדלים ביניהן). מפלגת “הבית היהודי” גם ציינה באתר הבית שלה, כשני עקרונות ראשונים במעלה, את השאיפה למדינה יהודית ולחינוך יהודי-ציוני, וקראה לחיזוק הצביון היהודי של המדינה. כוונתה, חשוב להדגיש, אינה לצביון יהודי רק במישור התרבותי, אלא גם במישור הדתי. המפלגה אמנם הצהירה שהמדינה היא יהודית ודמוקרטית, אך במקביל היא מבקשת לשדרג את מעמד המשפט העברי במדינה. אילו אפשרות זאת נראית לקורא קיצונית והזויה, די להיזכר בגישתו של שר המשפטים לשעבר, יעקב נאמן - דתי-אורתודוקסי - (במינוי מקצועי ולא כנציגה של מפלגה דתית כלשהי): “צעד אחר צעד ננחיל לאזרחי ישראל את חוקי התורה ונהפוך את ההלכה למשפט המחייב במדינה”, כך בכנס רבנים בירושלים, דצמבר 2009. נחזור למפלגת הבית היהודי, שמה של מפלגה זו משתייך ל’פוליטיקה יהודית-דתית’, אך ייתכן שמתוך רצון אלקטוראלי להתרחב לעוד קהלים, דווקא הסיסמה שלה: “משהו חדש מתחיל”, מרוככת משהו ואינה מזכירה את סוגיות הדת והמדינה (אולי אפילו מעדנת את הביטוי: “חדש אסור מן התורה”?). פוליטיקה יהודית-דתית ברורה עולה גם משמה ומסיסמאותיה של מפלגת ש”ס – התאחדות הספרדים שומרי תורה: “מסורת וחינוך יהודי”. וכחלק ממלחמת התרבות החד-צדדית יש להדגיש את הסיסמה הבאה, שלא זכתה לתשומת לב ציבורית מספקת כלל: “מי לה’ אליי”. מקורה של סיסמה זו במסורת היהודית: ראשית היא שימשה את משה ברדתו מהר סיני, כשגילה את “חטא העגל”. בני שבט לוי נענו לקריאתו של משה וטבחו – כשליחיו – ב-3,000 איש מבני ישראל. שנית, היא שימשה את יהודה המכבי, אשר לחם בעיקר ביהודים המתייוונים, יותר מאשר ביוונים.3 אם כי אין להאשים את ש”ס בחרחור מלחמה בשל סיסמה זו, וסביר שהיא משמשת בהקשרים סמנטיים בלבד, ובכל זאת יש להניח שסיסמה בעייתית זו לא נבחרה כלאחר יד, וששורשיה ההיסטוריים-אמוניים ידועים לש”ס היטב. בתווך אציין את מפלגת “הליכוד” ונזכיר גם את מפלגת “עם שלם” לשעבר, של יוצא ש”ס, הרב אמסלם. “הליכוד”, שיש אומרים ששותפותיה הטבעיות הן המפלגות הדתיות-חרדיות, הדגישה את אלמנט העוצמה והכוח בסיסמתה “הכוח להנהיג”, ואילו סיסמתה של “עם שלם” הייתה “יהדות מתונה מבית אבא”. יצוין ש”עם שלם” הייתה אולי המפלגה הדמוקרטית, השוויונית והפלורליסטית ביותר מבין המפלגות הדתיות-חרדיות, אם אפשר בכלל לכנותה מפלגה דתית-חרדית. כינויה של המפלגה אף הוא אינו חד-משמעי: “עם שלם – תנועה יהודית חברתית”. גם “הליכוד” היא מעין מפלגת אנדרוגינוס בהקשר של קונפליקט הדת והמדינה. אך אף שהליכוד במובן זה היא מפלגת “לא לכאן ולא לכאן”, הקריצות והפשרות שלה עם המפלגות החרדיות יכולות לסמנה כסייענית עיקרית של הפוליטיקה היהודית-אורתודוקסית. מן העבר השני נמצאת מפלגת “מרצ”, שהציגה סיסמאות כגון “לא על החרב לבדו יחיה האדם” ו”שמאלנים, הביתה!”; מפלגת “קדימה”, אשר התמקדה בהקשר האיראני והציגה את הסיסמה “ביבי יסבך אותנו”, אף שלקראת הבחירות בהיותה עדיין מפלגה עצמאית (לפני האיחוד עם מפלגת העבודה) החלה לגעת גם בקונפליקט המדובר והציגה את הסיסמה “לשלם לחיילים, לא לאברכים”; מפלגת “העבודה”, לפני החיבור עם קדימה, הדגישה את הצדק החברתי-כלכלי. סיסמתה באתר שלה (אולי רק באופן זמני) הייתה: “עבר, הווה, עתיד”, וסיסמתה לקראת בחירות 2013 הייתה: “ביבי טוב לעשירים, שלי טובה בשבילך”; ומפלגת “יש עתיד”, הציעה באתר הרשמי שלה שלל סיסמאות: “תכנית מדינית”, “עשור החינוך”, “משנים את שיטת הממשל”, “מהפכת הדיור”, “יש עתיד לפריפריה”, “חיזוק מערך ההסברה לישראל”, ולענייננו המיותם במידה לא מבוטלת, רק סיסמה רלוונטית אחת בלבד: “שירות שווה לכולם”. יש הטוענים שלאחרונה נטש לפיד גם את המאבק למען השוויון בנטל, ובחר דווקא בחיזור אחר הפוליטיקה היהודית-אורתודוקסית. קרי שמחד גיסא יש מפלגות המקדמות את היהדות הדתית-אורתודוקסית, אשר לשמה ובשמה הן פועלות, ומאידך גיסא בולט בהיעדרו הגוש הנגדי, אשר אמור להציג תמונת ראי. במקומו אפשר לזהות אוסף של מפלגות מרכז ושמאל המדגישות סוגיות חשובות כשלעצמן (ביטחון, שלום וכלכלה), אך פרט לנושאים כמו לימודי הליבה או השוויון בנטל, שהבהבו קמעא ודעכו כלא היו, אינן מדגישות את קונפליקט הדת והמדינה, קונפליקט הסובל מחוסר סימטריה קיצוני ונותר לרוב במעין “חוסר שיווי משקל” פוליטי. אפשר לזהות זאת כתופעה בפוליטיקה הישראלית, ויש לומר שהיא החלה עוד במערכת הבחירות לכנסת הראשונה, שבה התארגנו כל המפלגות הדתיות לחזית דתית מאוחדת וזכו בשישה עשר מושבים. חזית זו נקטה באותה “פוליטיקה יהודית-דתית”, הצטרפה לקואליציה והגיעה להישגים ניכרים.4 מנגד, לא שמענו מעולם על חזית פוליטית דמוקרטית-חילונית מאוחדת; חזית שכזאת, אולי בשיתוף עם גורמים דתיים פלורליסטיים, הייתה יכולה לזכות בבחירות הכלליות האחרונות לתשומת לב כלשהי, אולי יותר מאי פעם. התפיסה שלפיה יחסי דת ומדינה בישראל מבטאים קונפליקט מתמשך ועמוק אינה חדשה. אבי שגיא למשל טוען שמדובר בעימות המתבסס על הדיכוטומיה המוכרת: דת נגד חירות.5 עם זאת, בניגוד למה שמקובל לחשוב, לא תמיד החוקרים מאמצים כמובן מאליו את האתוס הדמוקרטי-ליברלי בסוגיות של יחסי דת ומדינה. ד”ר שפיגל למשל, תיאר כנס שהתקיים באוניברסיטה הפתוחה בספטמבר 2012 בנושא ביטול חוק טל, בו התנגדו חוקרים רבים למאבק הציבורי והפוליטי לגיוס גברים חרדים לצבא. התנגדות החוקרים, ובהם שפיגל, נבעה ככל הנראה ממורכבות המהלך, מהתנגדות הרבנים והציבור החרדי, מחשש למעמדן של הנשים בצבא, מכך שיש עוד אוכלוסיות שנוטות לא לשרת ומסיבות אחרות. עם זאת, גם שפיגל ציין שעקרונית היה זה ראוי שחרדים ישרתו בצבא כמו כל אזרח אחר. אם כן יש הגורסים שגיוס חרדים הוא צעד מיותר, מסוכן או מזיק, ומעדיפים לבחור בהימנעות ובהדחקה בעניין אתגר זה, עוד בטרם העלו פתרונות וחלופות שיהוו לפחות פשרה הלוקחת בחשבון גם את הפוליטיקה הדמוקרטית-ליברלית. אך עמדה זו של הימנעות וחשש מהתמודדות עד כדי סוג של אין-אונים קשורה גם היא לטענתי בדבר הקונפליקט הבלתי ממומש פוליטית. על כל פנים, התפיסה שמדובר בקונפליקט עמוק ומהותי ככל הנראה אינה מחלחלת לחלק מהציבור, ולכן הקונפליקט לא צף ועלה כנושא מרכזי גם במערכות הבחירות האחרונות. אילו היה הקונפליקט חודר למערכת הבחירות ולקווי הפעולה המרכזיים של המפלגות, ואילו היה הנושא תופס מקום נכבד יותר בשיח הציבורי, ייתכן שהיה נוצר שינוי באופייה של המדינה כמדינה יהודית ודמוקרטית – לכאן או לכאן. טענתי היא שאין הלימה בין המשמעות הרחבה של קונפליקט הדת והמדינה ובין האדישות הציבורית כלפי קונפליקט זה; ואין הלימה בין התדירות והיקף האירועים והסוגיות שקונפליקט זה זימן לנו בשנים האחרונות ובין נפקדותו של קונפליקט זה ממערכות הבחירות. התוצאה של חוסר הלימה זה היא שהפוליטיקה הדמוקרטית-ליברלית נמנעת מלעורר את קונפליקט הדת והמדינה במאבקים פוליטיים – קונפליקט הקיים ממילא בחברה, בחוק, במשפט, בהחלטות ממשלה, בצבא, בקופת המדינה, היכן לא? מצדה של הפוליטיקה היהודית-דתית אין כל אינטרס לעורר את הקונפליקט, שכן אין מולה יריבה פוליטית רצינית; כל שעליה לעשות הוא להמתין בסבלנות עד להגשמת מטרותיה. לא תהיה זו טענה קונספירטיבית מדי, לומר שקונפליקט הדת והמדינה ממשיך להשפיע ולעצב את מדינת ישראל בשטח, וכל הצדדים מותירים אותו עד עתה מורדם יחסית, ציבורית ותקשורתית. על כך ניתן לומר: הדרך למדינת הלכה רצופה הסכמים קואליציוניים. הקונפליקט בין סוציאליזם וקפיטליזם – הכוכב העולה בשמי הקונפליקטים לאחר המחאה החברתית – היה יכול לאמץ את קונפליקט הדת והמדינה כמעין “קונפליקט בן”. כל המבקש צדק חברתי היה אמור להקפיד בתוך כך גם על צדק חלוקתי, ומכאן ייוותר רק כפסע אחד כדי להרים גם את כפפת קונפליקט הדת והמדינה – לפחות בהקשרים הכלכליים שלו הנוגעים לציבור החרדי (הקצבות ייחודיות לתלמידי ישיבה, פטורים מתשלומי מסים ליחידים ולמוסדות, זכויות יתר בהטבות לרכישת דירה). בקרב הארגונים החילוניים בחברה האזרחית היה נדמה לרגע שהמחאה החברתית תהיה חייבת להציף את הדיון הציבורי בנושאים הללו ולעורר את הקונפליקט המדובר. ואולם, עד מהרה התברר שהייתה זו תמימות מצד האגף החילוני-אידיאולוגי, וראשי המחאה העדיפו לשמר את האחדות, להימנע מהקונפליקט ולמקד חציהם בטייקונים בלבד. לבסוף נותר מעמד הביניים – המשרת, העובד והלומד – מנוצל פעמיים: פעם אחת בידי הטייקונים, הגובים ממנו מחירים מופקעים כלקוח ופוטרים אותו בשכר מינימום כעובד, ופעם שנייה באמצעות מסים גבוהים, המיועדים בין השאר למימון האוכלוסייה שתורתה אומנותה. מהן הסיבות לתרדמת קונפליקט הדת והמדינה? ייתכן שמדובר בעייפות ובייאוש המובילים למדיניות של הדחקה; ברגישות ציבורית גבוהה כלפי היהדות, הנתפסת בידי רבים במונחים דתיים בלבד, ולא כתרבות; או אולי בחשש מובנה של המפלגות הגדולות מנקמתן של המפלגות החרדיות-דתיות, אשר היו לרוב לשון מאזניים ביום שלאחר הבחירות (על אף נטייתן לימין בשני העשורים האחרונים). יש להוסיף שהשיח האינטלקטואלי הדן בניגוד או במתח הטמון במושג “מדינה יהודית ודמוקרטית” נראה לחלק מהרחוב הישראלי דיון טרחני, לא ברור וחסר השלכות על חיי היום-יום. אחת הסיבות העיקריות לכך טמונה במאפיינים של החילוניות הרווחת בישראל – חילוניות שלרוב היא יום-יומית ולאו דווקא אידאולוגית. תהא הסיבה אשר תהא, מדובר בקונפליקט שאינו נופל בחשיבותו מהקונפליקטים האחרים, אך מנוהל כמו היה גזרה משמים, שאיננה בת שינוי ממילא. גם אם סוגיות הדת והמדינה בישראל נכפו עלינו הר כגיגית, האם זאת סיבה להתעלם מהן? דומני שהיה דווקא נכון לעורר אותן בשיח הציבורי. האם יתעורר קונפליקט זה ויעלה לתודעה הציבורית ביום מן הימים? ואם כן – כיצד ייראו יחסי הדת והמדינה ומה יהיו פניה ואופייה של מדינת ישראל באותו יום? יש עוד לשאול, לסיום, מהו כלל תפקידן של מפלגות דתיות וחרדיות? מהי תכלית קיומן? שאלתי את השאלות האלה את הרב יצחק לוי ממפלגת הבית היהודי במפגש שאורגן על ידי תנועת “יוצאים לשינוי”. תשובתו הייתה שמאחר שרבים בעם מוצאים את הווייתם בעולם הדתי, הם מעוניינים גם במפלגות שתייצגנה אותם. זולת תשובה זו לא קיבלתי אחרת, אך האם די בתשובה מעין זו? האם כל תחום המצוי במרכז הווייתם של קבוצות בחברה ראוי להיות דווקא מיוצג גם בכנסת ישראל? האם למשל אוהדי כדורגל, או חובבי מוזיקה של שנות השמונים ראויים לייצוג בכנסת? ברור שהתשובה תהיה שלילית, אפילו אם מדובר בזרם ה-New Wave של שנות השמונים. שני סוגי ייצוג ראויים לה לדמוקרטיה ליברלית ונאורה: הראשון כולל מפלגות המייצגות את כלל האזרחים באופן שוויוני, במובן שהן מחזיקות בתפיסת עולם הנוגעת לחיים האזרחיים במדינה, ושהגשמת תפיסת עולם זו תיטיב לדידם עם הכלל, ובלבד שבשום שלב לא תהיה כפיה שרירותית על איש. הסוג השני יכול לכלול מפלגות סקטוריאליות המוצדקות תחת התנאי שעניינן הוא בסקטור המופלה לרעה בחברה, או שמדובר בסקטור של נזקקים, או שנדרש לתקן עוול כלשהו הקשור באותו סקטור (על אחת כמה וכמה כאשר אנשים מכל מגזר יכולים להיכלל באופן טבעי בסקטור זה, למשל ציבור הקשישים). כלפי הרב יצחק לוי הבעתי את עמדתי האישית לגבי ייעודן של מפלגות דתיות וחרדיות, לפיה מדובר במפלגות שהן סקטוריאליות-נטולות-צידוק (במקרה הרע); או שלחילופין, אלה הן פשוט מפלגות אנטי-דמוקרטיות, אשר גם אם טיפין טיפין, ובסבלנות רבה, ייעודן איננו אלא קידום רעיון מדינת ההלכה (במקרה הרע יותר). הפוליטיקה היהודית-דתית לא מעוניינת בהצבת המראה הזאת מולה, אך אל לה לחשוש, לפחות עד עתה אין מי שיקום ויציב מראה מעין זאת מול פניה. המילים אולי קשות, אך יש לקרוא לילד הנימול בשמו. שלומי ששון הוא ד”ר לפילוסופיה פוליטית ויועץ פילוסופי. [1] Mark N. Hagopian (1974), The Phenomenon of Revolution (Dodd, Mead & Company), p. 280. [2]  אניטה שפירא (2007), יהודים, ציונים ומה שביניהם (עם עובד), עמ’ 273. [3] “אל נשכח גם דבר שנהוג לטשטש אותו היום בחינוך אצלנו: מלחמת החשמונאים הייתה מכוונת בעיקרה נגד יהודים ולא נגד יוונים. זו הייתה מלחמת שומרי התורה נגד היהודים המתייוונים. בספר החשמונאים יש שיר תהילה ליהודה המכבי, זה שלחם נגד מרשיעי הברית, ואלה אינם היוונים, ושעקר את הרשעים ואת הזדים, והכוונה שוב ליהודים המתייוונים. ו-20 שנה לאחר מותו של יהודה המכבי סיים שמעון אחיו את מלחמת החשמונאים בכיבוש מצודת ירושלים. ומידי מי כבש אותה? – מידי יהודים”. ישעיהו ליבוביץ’ (תשס”ב), אמונה, היסטוריה וערכים – מאמרים והרצאות (אקדמון), עמ’ 175. [4] אלי צור (2001), “הליגה למניעת כפייה דתית בהקשרה ההיסטורי”, בתוך: אניטה שפירא (עורכת), מדינה בדרך (מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל), עמ’ 209. [5] אבי שגיא (2006), המסע היהודי-ישראלי – שאלות של תרבות ושל זהות (מכון שלום הרטמן), עמ’ 167-162.