אלוהי הלייקים

לאחרונה נפתחה מסעדה שאינה כשרה חדשה במרכז העיר בירושלים. המסעדה באופן טבעי פועלת בשבת ואם בכך לא די הבעלים הן זוג לסביות. האם כל בר דעת שמתקצף כנגד הליכותיהם של הבריות, ישאף לנתץ את חלון המסעדה בסלע או לאיים על בעלות המסעדה, שהרי חוטאות כנגד דת משה ואהרון הן! לצערנו, בקלחת הרותחת ובצומת המרכזית שבה נפגשים ענייני דת ומדינה – התשובה חיובית. המסעדה סובלת מהתנכלות שוטפת ע”י חרדים קיצונים מזרמים שונים בקהילה החרדית. אם חפצה נפשכם בהצצה אל העולם החרדי הקיצוני תוכלו להגיע אל המסעדה, רצוי בשבת, ואולי תזכו, כמוני, שיטרידו את מנוחתכם ויפטירו לעברכם קללות וצעקות בדבר הלכות השבת, בזמן שאתם שואפים ליהנות מארוחת ערב תמימה במסעדה עם משפחתכם. בינתיים באותה העת, כמאתיים מטר משם, ברחוב הנביאים, בבחינת “טובל ושרץ בידו” - חוסמים חרדים רבים את הכביש, שוטפים בקללות את העוברים ושבים ואף זורקים מכל הבא ליד, על כל העובר ברחוב. כאלה הם החיים בירושלים. דבר שבשגרה. ואני שואל את עצמי – היכן הציבור השפוי? מדוע הוא אינו מגיב? כלום אין זה עניינו? אך כאשר תיקחו לידיכם את הסמארטפון ותיכנסו לפייסבוק, לפתע יתגלה בפניכם עולם שלם של התנגדות לכפייה דתית וגינויים אין ספור של האלימות החרדית מצד אותם קיצוניים. היכן הם ישאל השואל? קבוצות רבות בפייסבוק מונות אלפים רבים של חילונים, אתאיסטים, מסורתיים ואפילו דתיים חובשי כיפה, המגנים בכל תוקף תופעות כאלו ומגיבים תגובות חוזרות ונשנות “נמאס!”, “לא נסבול את זה יותר!”, “רוצים מדינה ללא כפייה דתית!“. האם אין זה מתפקידו של השינוי לחלחל מהלך של מחשבה לכדי פקפוק ולהתבטא בפעולה? לא לחינם אמר הרמן הסה כי חכמה הינה “מחשבות שיש בהן ספק ומעשים שיש בהן בטחון.” ובניגוד לחורשי רעתה של החילוניות – הכל במסגרת החוקי והמקובל. נהדר, אני חושב לעצמי. קהילה גדולה שכזו בוודאי תביא לשינוי! הרי שאם אלפי אנשים אכן אוחזים בדעות כאלה יצאו לרחוב ויביעו את מורת רוחם, אזי ישפיע הדבר וסוף סוף תתחיל תנועת התנגדות אקטיבית למעשי העוולה מצד החרדים. נשים סוף לתופעות הללו! אך סטטוסים לחוד ומציאות לחוד. הדימוי של קבוצות המונות אלפי אנשים, יוצאות בהמוניהן לרחובות ומביעות את זעמן, התחלף עד מהרה בדימוי של קיר. קיר לבנים גדול המשתרע מימין לשמאל. מידי פעם מציץ אדם אחד או שניים מצדי הקיר. אך שאר הזמן דממה. כלומר, לא דממה. מאחורי הקיר נשמעות זעקות רבות על התנגדות ומאבק בכפייה הדתית. אך איש אינו רוצה באמת לעבור את הקיר ולהצטרך להוכיח את עמדותיו, האקטיביות לכאורה. תאוריית הדיסוננס הקוגניטיבי מלמדת אותנו כי לבני האדם צורך להוכיח עקביות במעשיהם ובעמדותיהם. אין אנו אוהבים להיתפס בסתירה לעמדותינו או מעשינו. כך למשל, אם חונכנו תחת תפיסה פלורליסטית-ליברלית הדוגלת בקבלת השונה, ניתקל בקושי עת שנבקש לשלול זכות זו ממש אף מקהילה שאורחות חייה דתיים, או קיצוניים. דיסוננס חמור יוביל להדחקה, רציונליזציה, ניסיונות התאמה או שלל מנגנוני הגנה אחרים עליהם דיבר פרויד. אז מה אנו עושים כדי להימנע מהדיסוננס? פשוט מאוד. נשארים בבית. זועמים בפייסבוק, מתלהמים בטוקבקים, עושים “שייר” למחאות של אחרים ומגיבים “כל הכבוד לכם! מחזק מרחוק!“. “מחזק מרחוק”. אני אוהב את צמד המילים הזה. פעם קראתי תהילים להחלמה של חולה סרטן גוסס. הוא לא הבריא להפתעתי. “מחזק מרחוק” הוא התהילים של החילונים. התהילים של האדם החופשי המאמין במעשים. נכון, יש כאלו אשר נבצר מהם לפעול בשטח. מבוגרים, חולים, נכים ועוד. איני מזלזל. אך אני שואל את עצמי – הפייסבוק גדוש באלפי מתנגדים לכפייה דתית. צרפו את כל הקבוצות העוסקות בנושא והרי לפניכם לא פחות מאשר עשרות אלפי אזרחים זועמים. אם כן כיצד קורה שלרחובות יוצאים עשרות בלבד? הפכתי בדבר יומם וליל. ורק למסקנה אחת הגעתי – לאנשים לא אכפת. בסדר אולי לומר לא אכפת זו קצת הגזמה. אבל כיצד עוד ניתן להסביר היענות אינטרנטית של אלפי ועשרות אלפי אנשים לנושא, בזמן שהרחובות נשארים שוממים, חרדים זורקים אבנים והפייסבוק רק מתמלא בעוד ועוד סטטוסים זועמים? איזו אמונה נאיבית גורמת לאנשים לחשוב שהמצב פשוט ישתפר מעצמו? הייתכן שיש להאשים בכך את המוטו של העם היהודי – “יהיה טוב”? עברנו את המבול נעבור גם את זה? לא. כמובן שלא. אז מה כן? מה ההסבר למתאם השלילי בין לייקים בפייסבוק לבין פעולה אקטיבית כנגד הכפייה הדתית? ייתכן שהרשת אשמה בכך. המאה ה-21 מאופיינת בפעילות אינטרנטית אשר חדרה לכל תחומי החיים שלנו. אנו מציעים “חברות” לאנשים שאיננו מכירים, עושים “לייק” על דברים שכלל לא אהבנו, חותמים על עצומות, מאשרים הגעה להפגנות, משתפים תמונות, צורכים חדשות. האמור מתנקז לשאלה הייעוד של האינטרנט ככלי לשינוי חברתי שבכוחו לחולל מהפכות? או שמא אנו בטוחים שאנו היחידים שנשארים בבית וכל השאר יצאו להפגין, לכן “עוד אדם אחד יותר או פחות לא ישנה הרבה”, אומר ולוקח עוד לגימה מכוס תה. אפשר להפליג בדמיון עוד ועוד. שלל דברים בחיינו ניתן להאשים. הכל, רק לא להתמודד עם האמת העגומה – אנו לא מתכוונים לצאת ולהפגין. מעולם גם לא התכוונו. אבל כפתור הלייק היה כל כך נוח וקרוב. אפילו לא היינו צריכים לעמוד כדי ללחוץ עליו. ולכתוב תגובה זועמת? אפילו לא צריך שתי ידיים בשביל זה! כל כך קל! כן… כל כך קל לדבר כשאין אנו צריכים להוכיח את עמדותינו. כל כך קל לכתוב סטטוס זועם ובמקביל לומר “אני גר רחוק. אבל מחזק”. כל כך קל לומר “זה לא חוכמה לחרדים יש זמן לעשות מהומות הרי הם לא עובדים”. כל כך קל להגיד “עבדתי כל השבוע בסופ”ש אני רוצה לנוח”. כל כך קל להגיד “אני חושב שהפגנות לא יעזרו. הדרך האמיתית להשפיע היא להתפקד ולהשפיע מבפנים”, כשהבחירות עוד ארבע שנים. כל כך קל. אולי זו בעצם מילת המפתח… אולי החיים שלנו נהפכו לכל כך קלים, כל כך פשוטים, עד שכל דבר שדורש מאיתנו מאמץ נראה לנו מיותר. כל כך קלים ופשוטים החיים, עד שזו סיבה הגיונית לוותר על משהו כי הוא דורש מאמץ. אדוות מחשבה בסגנון: אני לא אחתוך סלט. אני אלך למסעדה. אני לא אנקה את הבית. אני אשכור מנקה. אני לא אצא להפגין. אני אעשה לייק. ועוד לייק. ועוד לייק. ועוד אחד קטן. הרי לי יש רעיונות טובים יותר. הרי אני יודע יותר טוב מה הפיתרון. ומי הוא בכלל שגוער בי כך?! הרי יש לי סיבה מוצדקת מדוע נשארתי בבית! ואולי כל זה מגיע לנו? בזמן שאני יושב וכותב את הטור הזה הפייסבוק מתמלא בעוד עשרות רבות של סטטוסים הקוראים למאבק בכפייה דתית, שיתופים של עשרות כתבות על כפייה דתית, לייקים לאותן הכתבות וסמיילי זועם על עוד סטטוס של מישהו שאמר “עד מתי כפייה דתית??“. אז לאותם לוחמי מקלדת, למודי קרבות בתגובות, אני אומר – יהיה בסדר. יש פה אחרים שנלחמים את מלחמותיכם. אין לנו צורך בלייקים שלכם. גם לא בשיתוף או בתגובה מחזקת. יש לנו צורך בכם בשטח. אך אנחנו לבד, מעטים מול רבים. אולי נפסיד. כנראה שנפסיד. אין לנו יכולת להיאבק בכולם. אין לנו יכולת להילחם את המלחמות של כולם. אך אתם, אתם שיושבים בביתכם. אתם שזועקים “לאן מידרדרת המדינה”, ו”כבר אי אפשר להיות חילוני במדינה הזו” – אתם צודקים. לכן, תמשיכו להגיב. תמשיכו לשתף. והכי חשוב מהכל – תמשיכו לעשות לייקים. ואנחנו רק נמשיך לקוות שיש אלוהים. אלוהים מיוחד כזה של פייסבוק ואינסטוש. אלוהים ששומע לייקים ומקצה שליש גן עדן על כל שיתוף. כי לאט לאט אורך החיים החילוני נרמס. לאט לאט מזדחלת לה הכפייה הדתית, עוברת מדלת לדלת כמו מלאך המוות. ובבוקר מתעוררים ללפיתתו של עוד חוק שמשמר את המציאות הכפויה. ובינתיים: עוד עיר, עוד שכונה שהתחרדה ועוד אישה שהותקפה כי ראו את קרסולה. תמשיכו לעשות לייקים. אולי זה יעזור בסוף. מי יודע…